פוצ'ו- ההספד

דברים שנאמרו ע"י פוצ'ו

ליד הקבר של בנו אורי ויסלר בכרמי יוסף

יש לי בעייה. אני אף פעם לא מצליח להספיד מישהו  כראוי. אני מספיד והשומעים האבלים, שבאו לבכות, מוצאים את עצמם צוחקים. מצב מאוד לא נעים. אז הפעם החלטתי שלא להספיד, ולא להביך, אלא סתם ככה להעלות זיכרונות על בן שנאבק במשך שנה ורבע עם מחלה ארורה ונלקח מאתנו בטרם עת.

לפני כחמש שנים נפטרה דיצה רעייתי ונקברה כאן בחלקה הסמוכה. בהספד  שנשאתי סיפרתי עליה שאהבה אנשים, אבל אהבה אותם אחד אחד, כשהיה עליה להיפגש עם הרבה אנשים באירועים משפחתיים או חברתיים, היתה משתדלת להתחמק. כשעשיתי אתנחתא קלה בדיבור, שמעתי את אורי בני, שעמד מאחוריי,  לוחש לשני אחיו,  עדנה וימי: "אם אימא היתה רואה כמה אנשים באו אליה עכשיו, היא לא היתה יודעת איפה לקבור את עצמה..."

אני מתאר לעצמי שעכשיו, בזכות הקירבה הגיאוגרפית שלו אליה, הוא בטח ייגש לבקר אותה, והיא, במקום לשמוח לראות מולה  את הילד האהוב שלה, תנזוף בו ותצעק:

"למה דווקא אתה! למה לא אבא?!"

חבל שאני לא יכול לשמוע מה הוא עונה לה, אני בטוח שזה יהיה משהו מצחיק כמו: "אם אבא יהיה פה מי יוריד את הפח?..."

זיכרונות ילדות ונערות על אורי יש לי הרבה, אבל נסתפק  בכמה אימרות כנף שהוא  אמר  בתקופתו האחרונה, כשהמחלה  כבר תקעה בו את ציפורניה.

יום אחד, כשהוא שכב  באיכילוב  כשעמוד האינפוזיה ניצב לצדו,  הופיעה  בפתח  ליצנית רפואית כדי לשעשע אותו. כשהלכה שאלתי אותו  אם נהנה. הוא הניד ראשו ואמר: "חבל," –  שאלתי: "מה חבל?"

אמר:  "הייתי מציע לבית החולים שבמקום ליצנים, יביאו לי סטריפטיזאית רפואית, זה לא יעלה הרבה כי צינור כבר יש פה."

יום אחד בא לבקרו חבר שהכיר בצבא. השנים העלו זיכרונות ואני שאלתי את אורי, אם יצא לו לזרוק רימון. הוא אמר שלא, ואני לא האמנתי ואמרתי:  "מה,  בטירונות לא אימנו אותך בזריקת רימון חי ?"

אמר: "אימנו, אבל  רק המ"כ זרק ."

עדיין לא האמנתי ושאלתי שוב אם הוא בטוח. כאן הוא העלה חיוך דק והודה:  "נכון שאף פעם לא זרקתי, אבל כשהמפקד זרק, אז השתטחתי עליו..."

גיבור ישראל שלי.

כשבוע לפני מותו, ביקשה ממני האחות  לעזור לה להחזיק אותו כדי שתוכל ללבוש  לו פיז'מה אחרי הרחצה. היתה זו הפעם האחרונה שהוא עוד הצליח בקושי לעמוד על רגליו.  חיבקתי אותו, הצמדתי אותו אליי ובעוד האחות מחליפה לו את הדברים מלמטה, אמרתי לו כמה שאני אוהב אותו. לא שאהבתי אותו, מה פתאום? אבל כולם אמרו לי שצריך להרעיף עליו דברי אהבה כדי לחזקו, אז אמרתי לו: "ילדי שלי, קטן שלי, זה אני אבא שלך, ואני אוהב אותך נורא נורא..."

הרגשתי שהוא מנסה להתרחק מהחיבוק, אבל כוחו לא עמד לו, וכשהמשכתי לחבקו ולמלמל דברי אהבה, שמעתי אותו אומר בקולו החלש: "אבא תפסיק לחבק, מצעד הגאווה נגמר כבר אתמול..."

עדנה בתי סיפרה לי שפעם הוא אמר לה:  "כשאני אמות, תתרמו את גופתי למדע הבדיוני..."

והנה הוא פה לרגלינו, וקשה לי להאמין שכל זה לא בדיוני ושלא נראה אותו יותר... 

 עכשיו אני רוצה לפנות לצעירים שבינינו, לחברים שלו ושל האחים שלו. ישנו מנהג יהודי קדום להניח אבן על הקבר. אז אני רוצה לשנות קצת את המנהג. 

אורי מת מסרטן הריאות. הילד הזה  התחיל לעשן עוד בימי הגימנסיה וכשהגיע לצבא הכפיל את התפוקה. כשהתחתן עם אפרת הנפלאה, היא התחננה לפניו שיפסיק לעשן והוא אמר שאינו יכול. שזה לא בשליטתו.  והנה  באותו יום שהמצלמות גילו את אותם תאים קטנים הממלאים לו את הריאות. באותו יום הפסיק לעשן. פתאום זה לא היה קשה ופתאום הוא הבין שהיה יכול להפסיק ללא בעיות עוד הרבה שנים קודם.

אז מה שאני רוצה להציע לצעירים שבאו  הנה להיפרד מאורי,  אנא, במקום אבן, הוציאו מהכיס את קופסת הסיגריות שלכם והניחו אותה על הקבר. אמרו לעצמכם שזאת היתה הקופסה האחרונה, ופתאום תראו שזה בכלל לא קשה, ועם קצת רצון הכול אפשרי. דאחילק, תניחו כאן את הקופסאות,  אני מבטיח לכם שלא תתחרטו. מה כבר ביקשתי...

* * *