חודש שבט. שנת התשע''ח ליצירה, ב'שכ''ט לשטרות.


 

מנהגי העומר


אירוסין ונישאין בעומר

א. נוהגיםא שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. אבל להחזיר גרושתו מן הנישואין, מותרב.

ב. מיג שקפץ וכנס אין בית דין עונשין אותו. מיהוד מליל ל"ג בעומר ואילך, הכל שרי.

ג. מיה שלא קיים מצות פריה ורביה, או שאין לו מי שישמשנו מותר לישא אשה בעומר.

ד. לארסו ולקדש מותר, שמא יקדמנו אחר. ומותרז לעשות סעודת אירוסין.

ה. ריקודיןח ומחולות שלרשות נהגו לאסור. ואף מי שעושה שידוכין, אסור לעשות ריקודין ומחולות.


איסור תספורת בעומר

ו. נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפרט אלא בבוקרו שליום ולא מבערב. ויש נוהגיםי להסתפר כל יום ששי לכבוד שבת. והתר זה הוא רק לנוהגים להסתפר כל השנה פעם בשבוע או פעם בשבועיים לכבוד שבת, משום עונג שבת.יא אבל מי שכל השנה אינו מסתפר אלא פעם בחודש בערך, אף שהוא לכבוד שבת אין להסתפר בימי העומר אלא בל''ג.

ז. אםיב חל לג בעומר ביום ראשון מותר להסתפר ביום ששי שלפניו, לכבוד שבת.

ח. מי שהוא בעל ברית מותר להסתפר בעומר. וגם ביום שלפני הברית מותר.יג

ט. אםיד חלה המילה בשבת מותר להסתפר גם ביום חמישי.

אבי הבן והסנדק והמוהל, כולם נקראים בעלי ברית.

י. מיטו שהחמיר על עצמו לנהוג אבילות שלא להסתפר, יכול לחזור למנהג הראשונים אפילו בלא התרה. ואם קבל על עצמו לסייג ולפרישות, די בפתח וחרטה כל שהוא להתיר נדרו.

יא. יש מקומותטז שנהגו שלא להסתפר עד ערב שבועות.

יב. יום לג לעומר הוא כעין יום טוב, ואין אומרים בו תחנון. ומרבים בו קצת שמחהיז.

אשלחן ערוך או''ח סימן תצג סעיף א.

בשתילי זתים סק''ד.

גשו''ע שם. והטעם שאין עונשין אותו כתב מהרד''ם בשת''ז שם שחושב שעושה מצוה.

דכ''כ הרמ''א בהגהה שם.

השתילי זתים שם. וכ''כ מהרי''ץ בשו''ת פעולת צדיק ח''ב סימן קיא והובא ביביע אומר ח''ה סימן לח סוף אות ב.

ושו''ע שם.

זשתילי זתים סק''ג.

חשתילי זתים שם.

טשו''ע סעיף ב, וכמו שכתב הרמ''א בהגהה. ומש''כ מרן שאין להסתפר אלא ביום ל''ד, לא נהגו בתימן.

יכ''כ מהרי''ץ בשו''ת פעולת צדיק ח''ב סימן עו. וזה לשונו שם, אמנם המנהג הזה [שלאיסור התספורת בימי העומר] נתפשט באיזה מקומות. אך במקומינו זה ארץ התימן לא היו נוהגין כן ומקרוב כמו ארבעים שנה יצא חכם אחד מאיי הים ומדי עברו לעירנו הכריח הצבור לנהוג כן מטעם איסור ומנעם שלא ברצונם עכ''ל. וכיון ששמעתי אומרים שמהרי''ץ הוא זה שהחזיר המנהג לקדמותו להסתפר ביום ששי לכבוד שבת, ודעת רבו מהרד''ם בעל שתילי זתים לאסור, אעתיק לך לשונו של מהרי''ץ שם ותראה איך שמהרד''ם הוא זה שהחזיר עטרה לישנה. וז''ל מהרי''ץ, וכבר נהגנו כן היום כמו י"ב שנה להסתפר קצת יחידים ע"פ הוראת מרנא ורבנא כמה"ר דוד משרקי נע"ג שהוא היה רב מובהק של עיר וכן נהג הוא בעצמו וכן נהגתי אחריו ורבים עמי. והדין כן להטות אחרי רב של דור (שבדור) דכתיב ואל השופט אפילו שהוא היפך המנהג הראשון התורה נתנה לו רשות לפסוק כפי שיראה בעיניו להעמיד הענין על דינו ועל פיו יחנו ועל פיו יסעו כמ"ש מהרשד"ם יו"ד סי' מ' עכ''ל מהרי''ץ. ולמדים אנו מדברי קדשו שגם אחר פטירת החכם עדיין הוא נקרא רב המובהק שבדור.

יאסברא זו פשוטה היא, שהתר התספורת ביום ששי שלא יצטער בשבת כמש''כ מהרי''ץ באותה תשובה, אבל מי שאינו רגיל להסתפר אלא כל חדש בערך, לא יצטער אם ימנע בעומר עד לג', שהוא מנהג הרוב, וכן הורה מרן הגאון רבי שלמה קרח שליט''א באחד משיעוריו.

יברמ''א בהגהה ס''ב.

יגרמ''א שם ושתילי זתים סק''י.

ידשתילי זתים שם.

טוכ''כ מרן הרב שלמה קרח שליט''א בעריכת שלחן סק''יב בשם זקינו הגאון רבי עמרם קרח זצ''ל בתשובה.

טזעריכת שלחן סק''יד. ובעיקר מצוי מנהג זה אצל יהודי שרעב עפ''י מנהג האר''י.

יזכ''כ הרמ''א בהגהה ס''ב.

,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,
לק
''י


הלכות חנוכה



נס החנוכה

כתב המאירי (בית הבחירה שבת כא:) נס זה שלחנוכה בבית שני היה שגזרה מלכות יון גזרות הרבה על ישראל לבטל דתם ונימוסיהם ומצותיהם ולצור על עיירותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות הרבה וטמאו כל השמנים ושאר הטהרות שהיו שם עד שגברה יד בני חשמוּנַּאי הכהנים ונצחום ומנו מלך מן הכהנים ועמדה מלכות לישראל עד זמן החרבן ותגבורת זה היה בכסלו בעשרים וארבעה בו ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו שלכהן גדול והכירו שלא נגעו בו וכו'. פך זה לא היה בו להדליק אלא לילה אחת והדליקו ליל עשרים וחמישה שהיה יום ראשון לנס ומחרתו הלכו לתקוע שמשם היו לוקחין שמן למקדש וכמו שאמרו תקוע אלפא לשמן ר"ל ראשון ומבכר כמו אלף שהיא אות ראשונה והיה שם מהלך ארבעה ימים וכתשו שם ביום מהלכן וכתשו זתים בטהרה והוציאו שמן טהור וחזרו ושמן הפך לא כלה עד שהיה להם זה שהדליקו בו. ולשנה אחרת קבעום ימים טובים ולא לבטול מלאכה אלא ליאסר בהספד ובתענית ולהודאה בתפילה ולגמור את ההלל. ואף על פי שבגאולת מצרים אין גומרין את ההלל אלא יום ראשון ולא אמרו לגמור בשמונה ימים שלחג אלא שהקרבנות חלוקים לעצמם בכל יום חנוכה שאני שבכל יום ויום היה הנס מתרבה ומתחדש יותר ולילה הראשון שלא היה שם נס השמן מברכין על הגאולה ועל הודאת מציאת הפך ושאר הלילות על נס השמן ויש מי שפירש שאף הם הרגישו במיעוט השמן וחלקוהו לשמנה לילות כשיעור ההליכה והחזרה ואין נראה לי שא"כ היאך היו הם סומכים על הנס בלילה ראשונה.

א. הנחת החנוכה בפתח הדלת.

כתב מרן בשלחן ערוך או''ח סימן תרעא סעיף ז וז''ל מצוה להניחו בטפח הסמוך לפתח משמאל עכ''ל ובסביב לשלחנך ד''ה מצוה כתב ואם הפתח רחב יניח אותו בפתח עצמו משמאל כי כך הוא מהודר יותר. ומה שאמרו בפתח בטפח הסמוך לפתח, דברו בהוה שבדרך כלל הפתח אינו רחב ואם יניח שם את הנר לא יוכל להיכנס ולצאת עכ''ל ולכאורה קשה ע''ד שבהמשך ההלכה כתב מרן ואם מניחו בדלת עצמו יניחנו מחציו שלכניסה לצד שמאל ופירש מהרד''ם בשתילי זתים סק''יט פירוש כשנחלוק הפתח לשנים נשים אותה בחצי שלכניסה שהוא לצד פנים ויהיה לצד שמאל עכ''ל מהרד''ם ומשמע ממרן דעדיף טפי להניחו בטפח הסמוך ולא בפתח עצמו או נאמר דשניהם שווים שהרי כתב ואם מניחו בדלת עצמו משמע איך שירצה ועיין לקמן בסמוך סעיף ב דמשמע מהמדרש שהבאתי שם שבצד הפתח (והיינו סמוך) יותר עדיף. וגם מש''כ הרב שאם הפתח רחב לא ביאר השיעור שלאותו רוחב ונראה דכוונתו כל שאפשר להיכנס ולצאת בקל, מ''מ הנלענ''ד שאין הפרש בין בפתח עצמו לבין סמוך אליו. ובמקום שיש ילדים קטנים נראה פשוט שלא יניחנו בפתח עצמו אלא סמוך.

ב. עדיפות בחלון או בפתח.

כתב הרב אברהם בן משה בזית רענן סק''יט ד''ה ובזמנינו, וזה לשונו ולא פסקו מרן ורבנו המחבר להדליק על הפתח הסמוך לרה''ר אלא מפני שבזמנם לא היה בחלון פרסום יותר מבפתח עכ''ל הנה דבר זה קשה להלמו שהרי ודאי שגם בזמן חכמינו זכרונם לברכה היה בחלון פרסום יותר שאם שם החנוכה בחלון ודאי שיותר נראה לרבים שהולכים בצד השני שלרוחב או שאינם מגיעים לבית אותו האיש, ואעפי''כ קבעו להלכה דלכתחלה יניח בפתח הפונה לרשות הרבים. ועיין בספר ברכת אברהם שכתב דיש עניין להניחה בפתח (אפילו כשמניחה בפנים) מדאיתא במדרש וזה לשונו ויתבאר זה בטוב טעם, עם מה שכתבנו להלן (סי' מ"א אות א') בשם מרן השפת אמת וס' נר מצוה דקביעת מקום הדלקת נר חנוכה בפתח, הוא משום שזהו מקום הנס, וכדאיתא במדרש לחנוכה, שאסרו היונים עליהם לעשות דלת ובריח לפתחיהם, והיה זה בעון ביטול מצות מזוזה, ומאת ה' היה זה לטובה שנכנסו להם חיות טהורות, תחת בהמתן שהוכרחו למכור כדי שלא לכתוב על קרנן שאין להם חלק באלקי ישראל עיי"ש, וענין זה מתייחס בדוקא להדלת והמזוזה שבכניסה להבית. [ובמדרש לחנוכה אחר (שבאוצר מדרשים עמ' קצ"ב) איתא שבימי מלכות יון גזרו על ישראל, שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו, יחקוק עליו שאין לו חלק ונחלה באלקי ישראל, מיד הלכו ישראל ועקרו בריחים שבבתיהם] עכ''ל וכן משמע מדברי הרמב''ם שכתב רמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה (פרק ד הלכה ח) וזה לשונו בימי הסכנה מניח אדם נר חנוכה בתוך ביתו מבפנים ואפילו הניחו על שולחנו דיו עכ''ל ומוכח שפתח ביתו עדיף אע''ג שעל שלחנו רואים יותר בני הבית והוא הדין שלא בשעת הסכנה כשמניחו בחוץ פתח ביתו עדף מחלון אע''ג שבחלון יש יותר פרסום.

ג. הרואה נר חנוכה לאחר חצי שעה.

כתב מרן בשולחן ערוך בסימן תרעו סעיף ג וזה לשונו מי שלא הדליק ואינו עתיד להדליק באותו הלילה, וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו, כשרואה נר חנוכה מברך שעשה נסים, ובליל ראשון מברך גם שהחיינו, ואם אח"כ בליל שני או שלישי בא להדליק אינו חוזר ומברך שהחיינו עכ''ל מרן ובסביב לשולחנך ד''ה ולעניין, כתב שמברך במשך כל החצי שעה והביא שם שגם דעת החזון עובדיה שלא יברך לאחר זמן חצי שעה מהדלקתן וכמה ראיות לדעה זו ואלו הן.

א. בגמרא כתוב הרואה נר שלחנוכה ע''כ להורות שדוקא כשדולקת למצותה אבל אחר זמנה אינו מברך על ראייתה, (רבי צבי אלימלך מדינוב בחידושי מהרצ''א מאמר ח אות ג עמוד רעא).

ב. יש מקשים על הלכה זאת (ברכת הרואה) כיון דק''ל סב''ל אמאי מברך דילמא כבר דלק הנר כשיעור מצותו (רבי עקיבא איגר בשם רבי הירשל אב''ד פיורדא). ומשמע דלאחר הזמן אינו מברך.

ג. כיון שאם רוצה יכול לכבותה לפי שעבר זמן מצותה (שדי חמד מערכת חנוכה סימן ט סוף אות ג בשם הגאון רבי שלמה הכהן מוילנא בתשובה וכ''כ הגרשז''א בספר הליכות שלמה מועדים עמוד שיג).

ונראה להביא ראיות להתיר לברך אף שעבר זמן מצותה. הנה בשו''ע סימן תרעא ס''ח כתב מרן חצר שיש לה שני פתחים וכו' צריך להדליק בשתיהן מפני החשד [שיאמרו כשם שלא הדליק בפתח זה כך לא הדליק באחרת שת''ז סק''כג] וכתב ע''ז רמ''א בהגהה שאינו מברך רק באחד מהם ובשני מדליק בלא ברכה [כיון שאינו אלא משום חשדא שת''ז סק''כה בשם בית יוסף בשם הר''ן] והנה הרואה אינו יודע באיזה פתח הדליק בברכה ואפשר שיברך על חנוכה שאינה שלמצוה ולא מצינו שחכמים חייבוהו לברר דא''כ יצטרך לברר על כל חנוכה וחנוכה. ונראה דכיון שרואה הנרות חנוכה זוכר בנס שעשה הקב''ה בימי בני חשמונאי לכן שפיר דמי לברך, ולא איכפת לן אי אדליק משום חיוב או משום חשדא שאז אינו מברך, כיון שיש פרסום הנס. והוא הדין הכא שאפשר שכבר עבר זמן החצי שעה מ''מ שפיר דמי לברך שלא חייבוהו לברר כמה זמן הנר דולק. ועוד אם רוצים אנו להחמיר א''כ אפילו בתוך זמן חצי שעה מהשקיעה אין לברך דשמא כבה הנר והדליקו מחדש דקיימא לן כבתה אינו זקוק לה ונמצא שאינו נר שלמצוה. ויש לדקדק בחומרא זאת שלחצי שעה דהנה ברי''ף (שבת דף ט) כתב דברי הגמרא ''עד דכליא רגלא דתרמודאי'' ומתעכבין עד אחר שקיעת החמה כמו חצי שעה עד שמגיעין לבתיהן ע''כ וכ''כ הרא''ש פרק שני סימן ג וכ''כ מרן בשו''ע או''ח סי' תרעב ס''ב וכן הוא ברמב''ם (פרק רביעי הלכה ה) ושם הלשון כמו חצי שעה או יותר. הרי לך שהדבר אינו תלוי בחצי שעה בדיוק שאם עברו שלושים דקות הרואה לא יברך דהדבר אינו תלוי אלא באם יש עדיין אנשים ברחוב או לא ולכן כשכתבו הזמן נקטו בערך, להורות דאינו תלוי בכך. וכ''כ הריטב''א בחידושיו לשבת ד''ה עד דכליא (דף כא:) ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא, והמנהג הפשוט [במקומו] ששיעורו כל זמן שחנויות המוכרים שמן וכיוצא בהם פתוחות ע''כ וראה בטור שכתב מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה שאז העם עוברין ושבין ורואין בביתם ואיכא פירסומי ניסא ע''כ ולכאורה יש לתמוה למה לא כתב כאביו הרא''ש והפוסקים שהבאתי לעיל בסמוך. וי''ל דכתב הטור לפי המנהג בימיו שהיו מדליקים בפנים הבית ולכן כתב חצי שעה ולא בערך, שאין צורך לזה דאין פרסום לרבים. משא''כ הרי''ף הרמב''ם והרא''ש שכתבו כעיקר דין התלמוד שצריך להדליק בחוץ ולכן כתבו לפי המצב בחוץ ואפשר שאין לדקדק בדבריו כ''כ שסמך על הטעם שכתב שאז העם עוברין ושבין משמע שזמן החצי שעה תלוי בעוברים ושבים. עוד יש לדקדק בדברי הרמב''ם שכתב שם נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק אם רצה לכבותה או לסלקה עושה ע''כ ומשמע שאם משאירה כך דולקת עדיין נחשב לו מצוה. וכן יש לדקדק מהריטב"א שם ד''ה אי נמי שכתב זה לשונו שצריך ליתן בה שמן שתוכל להדליק עד השיעור ההוא לכל הפחות ע''כ משמע שככל שנותן שמן בנר מצוה הוי אבל אם רוצה לצמצם אינו יכול לצמצם אלא עד דכליא וכו' שהוא כחצי שעה.

על כן אדם שאין מדליקין עליו בביתו והוא עצמו לא הדליק וגם אינו עתיד להדליק אם רואה נר חנוכה מברך שעשה נסים ובלילה ראשונה גם שהחיינו וזמן ברכת הרואה לכתחלה כל זמן שאנשים עוברים ברחוב ובדיעבד כל הלילה.

ד. הדלקת נרות במקומות צבוריים.

נשאלתי באחד שעובד במתנ''ס ומקיימים שם חוגים בשעות הערב האם יוכל להדליק להם שם נרות חנוכה בברכות.

הנה לפי לשון הגמרא בשבת (כא:) נר חנוכה איש וביתו משמע דדוקא בבית מדליקין ולא במקום ציבורי אולם ידוע שהכל נוהגים להדליק בבית הכנסת בברכות אף שאינו ביתו שלאדם. וקודם שנפשוט את השאלה יש לעמוד על טעמה שלהדלקה בבית הכנסת.

וכמה טעמים נאמרו לגבי הדלקה בבית הכנסת.

א. מפני האורחים הולכי דרכים שאין להם בית להדליק ואין מי שידליק עליהם, דומיא דקידוש שהיו מקדשין בבית הכנסת בשביל האורחים, (כל בו וכ''כ מרן בבית יוסף והביא טעם זה מהרי''ץ בעץ חיים דף קס ע''ב).

ב. מדליקין בביה''כנס משום פרסומי ניסא כ''כ מרן בשולחן ערוך סימן תרעא ס''ז וכתב בבית יוסף לפי שיש בזה פרסום גדול וקידוש שמו יתברך כשמברכים אותו במקהלות (וכ''כ בשמו מהרד''ם בשתילי זתים שם סק''כא).

ג. משום שעכשיו אינם יכולים לקיים המצוה כתקנה דבשעת השמד מניחו על שולחנו ודיו (ראה שבת כא: והגהות וציונים אות ב) לכן כדי לפרסם הנס לרבים מדליקין בביה''כנס, (שו''ת הריב''ש סימן קיא).

וטעם הברכה אף שהוא מנהג כתב הריב''ש שם הוא כמו שמברכין על הלל דראש חדש ע''כ אולם לדידן דאין אנו נוהגים לברך על הלל דראש חדש יש לתת טעם אחר דעצם הברכות הם פרסום הנס שאם ידליקו בלא ברכה הרואים יאמרו לצורך בית הכנסת הדליקו הגבאים שיראו טוב או לכבוד ביה''כנס. הנה לפי טעם הראשון בהרבה מקומות בזמנינו אין להדליק בברכות נרות חנוכה דרובא דעלמא יש להם בית שידליקו בו או שמדליקים עליו וכמו שהפסיקו לקדש בליל שבת בשביל האורחים הוא הדין בנ''ח. והטעם השלישי אינו שייך בזמנינו כיון דאין חשש כלל לשמד שאעפ''י שהמלכות גוזרת גזירות מ''מ בדבר זה אף הם עושים כן כדי להתיפות בפני העם (ולכן גם אלו שנהגו להדליק בבית צריכים לשנות מנהגם לחזור להדליק בחוץ). ורק לטעם השני כל בתי כנסיות יכולים להדליק בשופי גם האידנא. ועתה נבוא לנדון דידן האם יכול אותו בחור להדליק במקום עבודתו דלפי הטעם הראשון רק אם יודע שיש שם אדם בלא בית שאין מי שידליק עליו (והוא דבר שצריך לברר כיון דרובא דעלמא אינם כאלה) ובלאו הכי אסור. ולטעם השלישי בכל מקרה אין להדליק כמו שבבית הכנסת. אולם לטעם השני שגם בזמן הזה אפשר להדליק בכל בתי הכנסת גם בשאר מקומות יש להתיר להדליק בברכות לפרסם שמו יתברך ונראה לי דהוא העיקר שכן כתב מרן בבית יוסף ובשולחן ערוך ושתילי זתים כדלעיל וכן פסק הגאון רבי עובדיה יוסף זצ''ל בחזון עובדיה שמותר להדליק באולמות ומסבות וכיוצא בהם וכתב עוד שראוי שיתפללו שם דומיא דבית הכנסת.

לכן לענ''ד מותר להדליק נר חנוכה באולמות ומתנ''סים בברכות ובלבד שיהיה בקדושה וכמו שמדליקין בבית הכנסת. והוא שיהיו עשרה מישראל דומיא דבית הכנסת, ונשים מן המניין שאף הן היו באותו הנס וחייבות כאנשים.

ה. מקום הנחת החנוכה בפנים או בחוץ.

הנה כשמגיעים ימי חנוכה תמיד מתעוררת השאלה היכן צריך להניח את הנרות וכמה מצבים יש. והם: פתח ביתו מבחוץ, פתח חצרו מבחוץ, בחלון מבחוץ, בחלון מבפנים, פתח ביתו מבפנים, על שלחנו ודיו. וכאן בעזרת השם נביא את המקום הטוב ביותר עפ''י ההלכה.

גרסינן במסכת שבת (כא.) תנו רבנן נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו, ודיו. אמר רבא: צריך נר אחרת להשתמש לאורה. ואי איכא מדורה לא צריך, ואי אדם חשוב הוא, אף על גב דאיכא מדורה צריך נר אחרת עכ''ד הגמרא.

הנחת הנר בפתח הבית או בפתח החצר

ומשמע מדברי הגמרא שהדבר הנכון ביותר הוא להדליק על פתח ביתו מבחוץ ורק במצבים מסוימים שרי להדליק במקום אחר. ועוד נשמע מדברי הברייתא שהעיקר הוא לפרסם הנס לרבים שרק בשעת הסכנה מניחו בביתו שלא נראה לחוץ. ולא נתבאר בברייתא אם יש חצר לפני הבית האם צריך להדליק בפתח החצר או שגם בכי האיי גונא יניח הנר חנוכה בפתח ביתו. והנה ברש''י ובתוספות נתבאר הדבר, דפירש''י מבחוץ, משום פרסומי ניסא, ולא ברשות הרבים אלא בחצרו, שבתיהן היו פתוחין לחצר ע''כ וכן פירש הר''ן על הרי''ף (דף ט:) וכן פירש באור זרוע הלכות חנוכה סימן שכג סעיף ב'. ומבואר מפירוש''י שגם כשחצרו פתוחה לרה''ר צריך להדליק בפתח ביתו והנה הכרח לומר שאין לחצרו חומה גבוהה עד כדי שאין רואים מרה''ר לפי שנתן טעם למה מניחים בחוץ משום פרסומי ניסא ואם לא רואים מבחוץ לא קיים המצוה כתיקונה וכן ראיתי להרב בנימין יהושע זילבר בשו''ת אז נדברו ח''ה סימן לט שכתב כן בדעת רש''י. אבל בתוספות ד''ה מצוה, חולקים על פירוש''י ומפרשים הברייתא בדליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרה"ר אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר דאמר לקמן חצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות ואמרינן נמי נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם משמע לשני בתים (הדיוק הוא מזה שכתוב שני בני אדם ואי אפשר לפרש רק לאדם אחד בליל שני אע''ג שגם זה דין אמת. אמנם רש''י באמת פירש דברי הגמרא באופן הזה. והלכה זאת נפסקה בשלחן ערוך סימן תרעא סעיף ג' וראה בשתילי זתים עוד פירושים בזה והכל אמת אב''ן) ואם היו מניחים על פתחי בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל אבל אי מניחים על פתח החצר אתי שפיר ע''כ וכהתוספות כתב גם הרשב''א בחידושיו לשבת ד''ה נר וכן פירש הריטב''א בחידושיו וכתב שגם לדעת רש''י צריך להניחה בחוץ רק שאין איסור להניחה בפתח ביתו כל זמן שבני רה''ר רואים וזה לשונו ומה שפירש"י ז"ל לא מבחוץ ברשות הרבים אלא מבפנים סמוך לרשות הרבים, לאו למיסר בחוץ ממש אתא, כי מנהגם היה להדליק מבחוץ ממש וכדמוכח ממתני' דגמל עובר ברשות הרבים דבנר חנוכה פטור, והתם ברשות הרבים ממש מיירי וכן פירש רש"י ז"ל לקמן, אלא הכי בעי למימר דלא סוף דבר מצותו בחוץ ממש, אלא ה"ה סמוך לחוץ מבפנים בענין שיכירו בני רשות הרבים עכ''ל אמנם ראה בתוספות הרא''ש שכתב שאין ראיה מגמל דשם לא הייתה חצר פתוחה לרה''ר ומשמע מהרא''ש דלרש''י לכתחלה צריך להניחה בתוך החצר וכן משמע מרש''י בספר האורה שהוא פסקי דינים ולא כתב שם להניחה בפתח החצר כלל. ופסקו הטור ומרן בשלחן ערוך סעיף ה' כדעת התוספות ועיין לרבי יוסף מולכו בספרו שלחן גבוה סק''ח שתמה על הטור ומרן למה פסקו כהתוספות דהלא הרי''ף הרמב''ם והרא''ש העתיקו הברייתא כצורתה ומשמע שסוברים כרש''י ודעימיה ואיך סתמו נגד שלושת עמודי ההוראה (לענ''ד ליתא קושיא דהא מה שתפרש בגמרא כך תוכל לפרש בדבריהם ואולי כיון שהם כתבו פסק דין היו צריכים לבאר דין חצר לפני הבית אב''ן) ותירץ דכיון שכתבו דין חצר שיש לה שני פתחים סברי כהתוספות דרש''י והר''ן מפרשים חצר שיש לבית שבה שני פתחים. ועוד איך הטור יפסוק בפשיטות נגד אביו הרא''ש.

והלכה למעשה אדם שיש לו חצר לפני הבית צריך להניח הנרות חנוכה בפתח החצר מבחוץ כיון שכך פסק מרן ונראה שכך גם דעת שלושת עמודי ההוראה (לדעת בעל שלחן גבוה), ועוד שלדעת הריטב''א גם רש''י מסכים לדברי התוספות. ואם חומת הבית גבוהה שאין כ''כ אפשרות לראות החנוכה מבחוץ גם רש''י יודה שצריך להניחה בחוץ.

ימי הסכנה

לשון הברייתא ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו ע''כ ופירש''י שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית עבודה זרה שלהם ע''כ ונפסק להלכה ברמב''ם (בפרק רביעי מהלכות מגילה וחנוכה הלכה ח) ובשלחן ערוך (סימן תרעא ס''ה) אלא שברמב''ם משמע דלכתחלה יניח בפתח ביתו והובא לשונו לעיל סוף סעיף ב ועיין בשלחן גבוה סימן תרעא סק''ט. ואולם בעל העיטור כתב (הלכות חנוכה דף קיד:) ואחר שנהגו על הסכנה נהגו ע''כ ומשמע שאף שנגמרה הסכנה אין צורך לחזור לעיקר דינא ולהניחה בחוץ. ועוד רבים כתבו שהמנהג להניחה בבית אף שלא בשעת הסכנה מהם באור זרוע וספר המנהגים טירנא והריטב''א בשם מנהג צרפת והרא''ש (מסכת שבת פרק ב סימן ג) והטור סימן תרעא והמאירי ורמ''א בהגהה. ולכאורה בזמנינו אלו שעדיין נוהגים להדליק בתוך הבית בלא הכר לרה''ר יכולים להמשיך במנהגם עפ''י הנך רבואתא. אולם במקומות שלא נהגו להדליק בבית אף שלא בשעת הסכנה אין להקל להם כלל. וגם לאלו שנהגו להקל ולהניחה בבית יש לדון שֶׁיְשַׁנּוּ מנהגם להדליק בחוץ כעיקר הדין דיש לומר שדוקא בחוצה לארץ המשיכו להדליק בביתם כי פחדו מהאומות שיחזרו לגזור גזירות משא''כ עתה בארץ ישראל שאע''ג שהשלטון גוזר גזירות נגד מחזיקי הדת מ''מ מצוה זאת אף הם ''מקיימים''. וכ''כ רבי יוסף מולכו בשלחן גבוה סימן תרעא סק''ח וז''ל דאעפ''י שאין האידנא עידן סכנה מכל מקום אנו בין האומות ובעיר שרובא גוים ומלעיגין עלינו ואין ידינו תקיפה עליהם עכ''ל ומה גם שהראשונים שהביאו מנהג זה לא החזיקו בו בשתי ידים דזה לשון האור זרוע והאידנא דליכא סכנה לא ידענא מאי טעמא אין אנו מדליקין בחצירות עכ''ל רואים שאע''ג שהביא המנהג מ''מ תמה עליו ובעל העיטור שלשונו הובא לעיל אחר דבריו כתב שם ומי שיכול להניחה מבחוץ מניחה מבחוץ ואם לאו על פתחו ע''כ ומבואר מדבריו דשלוש דרגות יש שמי שיכול לעשות כעיקר הדין יעשה ומי שאינו יכול יניח בפתחו מבפנים ואם גם זה לא ימשיך כמנהג על שלחנו מ''מ גם לדידיה לכתחלה צריך להוציאה לחוץ ובזמנינו יודה שמעיקר הדין צריך לעשות כן מהטעם שהובא לעיל בסמוךו וראה בספר האורה לרש''י שהוא פסקי דינים לא כתב שם המנהג אלא דין התלמוד בלבד ושתיקה כהודאה שבזמן שאין שמד צריך לחזור לעיקר הדין. ונראה פשוט שלדעת הרמב''ם ומרן גם אלו שנהגו להדליק בפנים כיון שסרה הצרה צריכים לחזור ולהדליק בחוץ כעיקר הדין שהרי כתבו דינא דגמרא ומרן שחיבר פירושו על הטור ראה שכתב המנהג שכתב הטור ודברי הרא''ש אחד מעמודי ההוראה ובחר להתעלם מהמנהג כיון שאינו כדין. ואם יתעקש המתעקש ויאמר הרי יש לנו מנהג נגד מרן נענה לו שישנה מנהגו כיון שאנו בא''י אתריה דמרן ונצרף לזה את בעלי המנהג (אור זרוע ובעל העיטור) שגם לדעתם מי שיכול יעשה כעיקר דינא דגמרא. וכתב מורנו ורבנו הרב שלמה קורח שליטא בעריכת שלחן שהמנהג בתימן להדליק בחוץ כעיקר הדין ממילא בני תימן מחויבים לשמוע להרמב''ם מרן ואף שיש בתימן שלא הדליקו בחוץ ממש כמובא בהלכה ומסורה מ''מ לא יכלו להדליק בחוץ ממש כמו שכתבו ובסביב לשלחנך סימן תרעא סעיף ה ד''ה ועל פתח.

לאור כל האמור לעיל מי שיש לו פתח פתוח לרשות הרבים צריך מעיקר הדין להניח נרות חנוכה על פתחו ולא בחלון ולא בתוך הבית.

סיכום ההלכות.

א. נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות הרבים מניחו על פתחו. ואם יש חצר לפני הפתח מניחו על פתח החצר.

ב. מי שאין לו אפשרות להניחו בחוץ מניחו בחלון.

ג. גם אלו שנהגו להדליק בתוך ביתם צריכים בארץ ישראל לחזור לעיקר הדין ולהניח הנרות חנוכה בחוץ.

ד. פתח ביתו עדיף מחלונו אעפ''י שאם ישים בחלון הנס יתפרסם יותר כיון שיש ענין לשים בפתח אפילו אם אין מזוזה (כגון פתח חצרו).

ה. מדליקין ומברכין בבית הכנסת משום פרסומי ניסא שעל ידי שמברכים את השם במקהלות יש בזה פרסום גדול וקידוש שמו יתברך.

ו. מותר להדליק נרות חנוכה בברכה במקומות צבוריים כגון באולמות ומסבות וכיוצא בהם בברכה.

ז. מי שלא הדליק נרות חנוכה ואינו עתיד להדליק וגם אין מדליקין עליו בביתו כשרואה נרות חנוכה צריך לברך שעשה נסים וכו' ובלילה ראשונה גם ברכת שהחיינו.

ח. אם לא ברך בתוך חצי שעה להדלקה יכול אף הרואה לברך כל זמן שהנרות דולקות לפי שיש בזה פרסום הנס.





;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;

לק''י


דין הבערה ביום טוב


[סימן א] מקור הדין וטעמו.

תנן במסכת ביצה (פ''ד מ''ז) אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים ע''כ ופירש רבנו עובדיה מברטנורא וז''ל מן העפר יש קרקע כשחופרין אותה מוציאה אור ממקום מחפורת שלה ולא מן המים נותנים מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת, ומביאים נעורת ומגיעים בזכוכית והיא בוערת עכ''ל ושני טעמים נאמרו בטעם איסור הבערת האש ביום טוב.

טעם ראשון: משום דמוליד ודמי למלאכה, שבורא האש הזה ביום טוב.

(רבנו עובדיה מברטנורא רש''י והראב''ד בהשגותיו על הרמב''ם וכ''כ המאירי ריא''ז ורא''ה).

טעם שני: כיון שאפשר להוציאה מערב יום טוב.

(הרמב''ם בפרק רביעי מהלכות יום טוב הלכה א' וכ''כ הרשב''א בספר עבודת הקודש בית מועד סימן ו הובא במגיד משנה וכן נראה דעת הרב המגיד הביאם מרן בבית יוסף אורח חיים סימן תקב וכ''כ המג''א סימן תקב סק''א ורבנו השתילי זתים סק''ג ברכי יוסף סק''א).

כתב המאירי וזה לשונו וגדולי המחברים כתבו הטעם מפני שאפשר לו מבערב והוא תימה שהרי בגמ' פי' להדיא משום דקא מוליד וכונתו להרמב''ם וכן השיג הראב''ד ועיין להרב המגיד שתירץ דברי הרמב''ם וז''ל ואני רואה כאן חפץ להשיג שהרי אין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו עכ''ל ובספר בני שמואל פירש דברי הרב המגיד שהרמב''ם כתב טעם לטעם הגמרא שהבערה אסורה משום מוליד כיון שאפשר לעשותה מערב יו''ט אבל אם לא היה אפשר לעשותה מערב יו''ט אין לאסור אע''ג דקא מוליד ועיין עוד מה שתירצו בלחם משנה ובמרכבת המשנה חעלמא.


[סימן ב] אם הוציא אש במזיד או בשוגג אי שרי ליהנות.

כתב הרב וידל די טולושא במגיד משנה הלכות יום טוב פרק ד הלכה א וז''ל ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון שאפשר לו מבערב. והטעם הזה כתב ג"כ הרשב"א ז"ל וכדברי רבינו (הרמב''ם) עכ''ל והט''ז סק''א חולק וכתב דלא רק לבשל לכתחלה באש הזאת אלא אפילו אם עבר ובישל דהתבשיל אסור כל שהישראל הוציא אש באיסור ודינו כמבשל בשבת ע''כ ונראה פשוט דמירי בהדליק במזיד דלמה נחמיר כולי האיי ועוד דמה שכתב הרב המגיד שאם הוציא שמותר להשתמש אלעיל מינה קאי דדנים אי שרי לכתחלה להדליק ביום טוב ומה הטעם לאסור ורבי יהונתן אייבשיץ בספרו בינה לעיתים כתב לפרש דברי הרב המגיד דבשוגג מירי אבל מהט''ז שהבאתי אין נראה כן. מ''מ הרבה פוסקים פסקו כרב המגיד מהם הלבוש סק''א והמג''א סק''א ורבנו השתילי זתים סק''ג והברכי יוסף סק''ב ואליה רבה אות ג הביאו בדברי ירמיהו על הרמב''ם וכ''כ בשו''ת ציץ אליעזר ח''א סימן כ פרק א בדעת הרמב''ם והביא כן בשם החיד''א ואף הביא סיוע להרמב''ם מהירשלמי (פ"ה דביצה סוף ה"ב ובפ"א דמגילה ה"ו).



[סימן ג] אדם אנוס שאין לו אש האם יכול להדליק אש ביו''ט.

והנה כיון דטעמא דהרמב''ם הוא עיקר כתב הרב החיד''א בברכי יוסף סימן תקב סק''א יש מי שדקדק מזה שאם לא היה יכול להמציא אש מערב יום טוב, כגון שהיה במאסר או במדבר, ולא נזדמן לו במה שיוציא עד יום טוב, מותר להוציאו בי"ט וכ''כ בחזון עובדיה הלכות יו''ט ומדברי הברכי יוסף הנ''ל דקדק הרב יצחק יעקב וייס בשו''ת מנחת יצחק (ח''ד סימן צט אות ב) דדוקא באונס גדול כהאי גונא התירו להדליק אש ביו''ט אבל מי שהיה לו אש וכבה נרו אינו בכלל ההתר ע''כ ובהערות על ברכי יוסף כתב על דברי בעל מנחת יצחק בזה הלשון ואינו מוכרח כלל לענ"ד ונקט מדבר וכו' משום דביישוב יכול להשיג אש בקלות מבית חבירו. אבל אם אינו בנמצא שפיר יכול להדליק גם כשהי"ל אש ונכבה ע''כ ונראה לפרשו דגם הרב החיד''א לא רצה להתיר בשופי לאיש מן היישוב כיון דבקל יקח משכניו ולכן לא כתבו אבל נראה דאם משיבוא משכנו עד שיבוא לביתו יכבה נרו פעם או פעמים מחמת הרוח וכיוצא שאינו יכל להיזהר שלא יכבה נרו הרי הוא כמי שנתון במאסר ובמדבר וגם עליה קאי החיד''א ולא נקט מאסר ומדבר אלא כיון שהוא יותר מצוי שיחסר לו הימצאות האש. ולענין מעשה כיון דמילתא דרבנן היא נראה להתיר באדם היודע בעצמו שלא יצליח ליקח משכיניו שידליק האש בעצמו כיון שנאנס ועוד דיש מתירים לכתחלה הדלקת האש מגפרור ביו''ט עיין בשו''ת ישכיל עבדי ח''ד או''ח סימן כז וכשמדליק מגפרור בנדון דידן הוה ליה ספק ספיקא שמא הלכה שמותר להדליק מגפרור ביו''ט ואם תמצא לומר שאסור שמא הלכה כמאן דמתיר אף באונס לאדם מן היישוב והנלע''ד כתבתי.

[סימן ד] דינים היוצאים הלכה למעשה בקיצור.

א. אסור להוציא אש ביום טוב לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים. ונכלל בזה שאסור להדליק נורת החשמל וכן מַצַּת.

ב. הדלקה על ידי גפרור אסורה. אבל להעביר מאש מצויה מנר לנר ע''י גפרור מותר.

ג. עבר והדליק אש ביו''ט אעפ''י שעשה איסור במזיד מותר ליהנות מאש זאת.

ד. מי שהיה במאסר או במדבר ולא היה יכול להוציא אש מערב יו''ט מותר לו להוציאה ביו''ט.

ה. אדם מהיישוב שנאנס וכבה נרו ואינו יכול להדליק מנר שלשכינו כלל, מותר לו להדליק בעצמו. ואם אפשר ע''י גוי עדיף טפי.
ְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְ

לק''י


שטר פרוזבול כמנהג יהודי תימן


א. מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית, שנאמר שמוט כל בעל משה ידו. והתובע חוב שעברה עליו שביעית, עבר על לא תעשה, שנאמר לא יגוש את רעהו ואת אחיו.

ב. אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה. לפיכך המלוה לחברו בשביעית עצמה, גובה חובו כל השנה. וכשתשקע חמה בליל ראש השנה שלמוצאי שביעית, אבד החוב.

ג. כשראה הלל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה, ועוברים על הכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו' ורעה עינך באחיך האביון וגו', התקין פרוזבול, כדי שלא ישמט החוב.

ד. נוסח השטר כך הוא לפי מנהגינו, מסר דבריו פלוני בן פלוני שכל חוב שיש לו אצל כל אדם, שיגבנו כל זמן שירצה. וכותבים הזמן וחותמים בו שלושת הדיינים.

ה. אם אינו מוצא דיינם אפשר באברכים, ובשעת הדוחק בשאר אנשים המדקדקים במצוות.


נוסח השטר


לק''י יום …............ בשבת …....... לחודש אלול שנת התשע''ה ליצירה.

מסר דבריו …............ בן …........... שכל חוב שיש לו אצל כל אדם, שיגבנו כל זמן שירצה.


שם הדיין …............. בן …............

שם הדיין …............ בן ….............

שם הדיין …............ בן ….............


הבהרה: ההלכות והנוסח עפ''י פסקי מרן הרב שלמה קורח שליטא.

ְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְ

לק''י

דין הנחת תפילין בלילה.


א. מקור הדין בגמרא.

גרסינן בפרק הקומץ רבה (מנחות לו.) ת"ר תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן כיצד היה משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו מניחן וכשיגיע זמנן ממשמש בהן ומברך עליהן ועד מתי מניחן עד שתשקע החמה רבי יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק וחכמים אומרים עד זמן שינה ומודים חכמים לרבי יעקב שאם חלצן לצאת לבית הכסא או ליכנס לבית המרחץ ושקעה חמה שוב אינו חוזר ומניחן עכ''ל הברייתא ופירש''י שתכלה רגל מן השוק, לאחר שחשכה ומודים חכמים לרבי יעקב שאם חלצן כו' אין חוזר ומניחן. דלילה לאו זמן תפילין הוא כדאמרינן לקמן עכ''ל וקשה דהא רבי יעקב סבר עד שתכלה רגל מן השוק והוא כמה זמן לאחר צאת הכוכבים ולחכמים שמקילים יותר שסוברים עד שירדם ואיך יסברו דלילה לאו זמן תפילין ויותר נראה דתנא קמא סבר לילה לאו זמן תפילין אבל רבי יעקב וחכמים סוברים דלילה זמן תפילין ואולי יש טעות סופר ברש''י וצ''ל דלילה זמן תפילין וראיה מלקמן שפרש''י מצלו בהו באורתא תפלת ערבית כרבי יעקב משמע דסובר דלילה זמן תפילין לרבי יעקב. וראיתי להרב בצלאל אשכנזי בספרו שיטה מקובצת שגם הוא הקשה כן על רש''י וכתב דלכך נראה דכולהו [רבי יעקב וחכמים] סבירא להו דלילה זמן תפילין ואפילו הכי אין מניחן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואם חלצן אינו חוזר ומניחן דחיישינן שמא ירדם ע''כ וכ''כ התוספות שם ד''ה רבי יעקב בפשיטות דר''י וחכמים כולהו סבירא להו דלילה זמן תפילין וכו' ועביד רבי יעקב הרחקה טפי מדרבנן ע''כ

ונחלקו אמוראים הלכה כמאן וז''ל הגמרא שם אמר רב נחמן הלכה כרבי יעקב רב חסדא ורבה בר רב הונא מצלו בהו באורתא (תפלת ערבית כרבי יעקב, רש''י) איכא דאמרי אין הלכה כר' יעקב והא רב חסדא ורבה בר רב הונא מצלו בהו באורתא ההוא פליגא וכו' אמר רבי אלעזר כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה ורבי יוחנן אמר עובר בלאו ע''כ משמע דרבי אלעזר ורבי יוחנן סברי כתנא קמא אולם רב נחמן לחד מ''ד ורב חסדא ורבה בר רב הונא סוברים כרבי יעקב וחכמים. ואמר רבינא הוה יתיבנא קמיה דרב אשי וחשך והניח תפילין ואמרי ליה לשמרן קא בעי להו מר ואמר לי אין וחזיתיה לדעתיה דלאו לשמרן הוא בעי קסבר הלכה ואין מורין כן ופירש''י קסבר הלכה דלילה זמן תפילין הוא ואין מורין כן שמא ישכחם וישן בהן מדקאמר ליה לשומרן קבעינא.

ויוצא דיש שלוש שיטות בדברי האמוראים רב נחמן ורב חסדא ורבה בר רב הונא שסוברים דלכתחלה אפשר להתפלל ערבית עם התפילין והלכה ומורין כן לפי שהיו מתפללים כך מסתמא בצבור היו עושים כן ורב אשי שסובר דלכתחלה אין מורין כן, אבל לשתי השיטות לילה זמן תפילין. ודעת רבי אלעזר ורבי יוחנן דלילה לאו זמן תפילין ועובר על איסור תורה (עשה או לא תעשה). אכן מלשון הגמרא שכתוב ''וחשך והניח תפילין'' מוכח שלא היו עליו מקודם ועל זה קאי דאין מורין כן לכתחלה אבל אם הניחן קודם הלילה משאירן עליו לכתחלה וכפשט לשון הברייתא עד מתי מניחן וכו'. ואף שגם בר''ח ורבה בר''ה אפשר לדייק שהיו מניחין בלילה מזה שכתוב מצלו בהו באורתא משמע שתפלת מנחה כבר התפללו מקודם לכן ועכשיו מניחין לתפלת ערבית, מ''מ רש''י פירש שעשו כרבי יעקב והוא לא מירי אלא בהיו עליו מלפני צאת הכוכבים. ולפי דברים אלו דברי הברייתא ומודים חכמים וכו' שאם חלצן וכו' ושקעה חמה שוב אינו חוזר ומניחן ע''כ יתפרשו דלרב אשי מודים חכמים לא הלכה אלא ההלכה שיכול להניחן בלילה ממש רק שאין מורין כן אלא מורין שלא יניחם לכתחלה בלילה ולר''ח ורבר''ה מודים חכמים היינו הלכה ולכתחלה מורין שיכול להניחן קודם הלילה ולמשוך עד הזמן אבל להניחם בלילה ממש אסור. אמנם כל זה לגרסת הספרים ''וחשך והניח תפילין'' אבל הרי''ף גורס ''וחשך ולא סליק'' ולגרסתו היו תפליו עליו מבעוד יום וחולק על ר''ח ורבר''ה בהיו תפילין עליו באור יום ונמשך עמהם אחר צאת הכוכבים דלרב אשי אין מורין כן. ואפשר שכיון שהיה הוא יחיד והרבים לא הניחו כלל לכן סבר דאין מורין דשמא יבואו לטעות וכמו שפירש''י אבל ר''ח ורבר''ה שהיו מתפללים בצבור כל אחד היה מזרז את חברו שלא ישכחם עליו ולכן היו עושים כך לכתחלה ולפי פירוש זה אין מחלוקת ביניהם.


ב. פסיקת הראשונים.

כתב הרי''ף בהלכות תפילין (ט.) דקיימא לן הלכה כרב אשי וכ''כ הרמב''ם (בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה יא) וזה לשונו מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הן עליו כל הלילה מותר, ואין מורין דבר זה לרבים אלא מלמדין את הכל שלא יניחו תפילין עליהן בלילה אלא יחלצו אותן משתשקע החמה עכ''ל כתב מרן בבית יוסף אורח חיים סימן ל וז''ל ומאחר דסבירא ליה דהלכה כמאן דאמר לילה לאו זמן תפילין הוא הוצרך לפרש דהיינו דוקא לענין שלא יניחם לכתחלה אבל אם כבר הם בראשו אינו חייב לחלצם כי היכי דלא תיקשי הלכתא אעובדא דרב אשי. ולענ''ד נראה דהרמב''ם פירש כן מאחר שכך היתה גרסתו כהרי''ף דלפי גרסא זאת אין מקום לפירוש אחר.

וכן פסק הרא''ש כרב אשי (הלכות תפילין סימן טז וסימן יז) אלא שהוא גורס כגרסת הספרים דהאיסור לכתחלה להניחן אחר צאת הכוכבים אבל אם היו עליו מקודם מותר.


ג. הלכה לילה זמן תפילין.

וכתב עוד הרא''ש ז''ל וכתב בעל התרומה ז"ל הא דקי"ל הלכה דלילה זמן תפילין הוא היינו לענין שא"צ לחלוץ מיד שהוא לילה. מיהו אסור להניחן לכתחלה בלילה עכ''ל והרמב''ם פוסק דלילה לאו זמן תפילין ומ''מ עובר על איסור רק אם הניחן אחר צאת הכוכבים והנה לשונו שם וכל המניח תפילין לכתחלה אחר שתשקע החמה עובר בלאו שנאמר ושמרת את החקה הזאת וגו' מימים ימימה עכ''ל והרי''ף אע''ג דמפרש עובדא דרב אשי כפירוש הרמב''ם מ''מ פסק דלילה זמן תפילין וכ''כ המרדכי בהלכות תפילין יג הובא בבית יוסף וכן פסק מרן בשלחן ערוך או''ח סימן ל ס''ב דכתב אסור להניח תפילין בלילה, שמא ישכחם ויישן בהם ע''כ ואם היה פוסק כהרמב''ם לא היה לו להביא טעם זה. והתוספות בסוף פרקא קמא דיום טוב (ד''ה היה) כתבו דלילה לאו זמן תפילין אולם במנחות (ד''ה ושמרת דף לו:) כתבו דלילה זמן תפילין וראה בקיצור תולדות רבותינו הראשונים מפרשי הש''ס הוצאת עוז והדר שכתבו שהתוספות למנחות נכתבו ע''י רבנו שמשון משאנץ ואלו שבמסכת יום טוב נכתבו גם ע''י הר''ש וגם ע''י חכמי איוורא וצ''ל דסברת התוס' דלילה לאו זמן תפילין, הם סברת חכמי איוורא והר"ש סובר דלילה זמן תפילין.


ד. דעת מרן ומהרד''ם.

כתב מרן בהמשך דבריו שם וז''ל אם הניחם קודם שתשקע החמה וחשכה עליו, אפילו הם עליו כל הלילה, מותר ואין מורין כן. אם לא חלץ תפילין מששקעה חמה מפני שלא היה לו מקום לשמרן, ונמצאו עליו כדי לשמרן, מותר ומורין כן עכ''ל הנה מש''כ אם הניחם וכו' ואין מורין כן. הוא כפסק הרי''ף והרמב''ם דלא כהרא''ש ומש''כ כל הלילה אתיא כחכמים וכ''כ הרמב''ם ובבית יוסף הביא בשם המרדכי דהלכה כחכמים. כתב הרב מגן אברהם ס"ק ב וז''ל ובסי' כ"ה כתב (מרן) בשם הג"מ שחולצן כשמגיע בק"ש של ערבית לכימי השמים על הארץ והיינו כשמתפלל ערבית מבע"י עכ''ל הנה תוספת תיבות והיינו וכו' אינם בבית יוסף שם דאחר שהביא מרן שם דברי הגהות מיימוניות כתב וז''ל ונראה שהיו מניחים אותם עליהם כל היום ולא היו חולצים עד אותה שעה ועכשיו נהגו העולם להניח תפילין עליהם עד אחר קדושת ובא לציון ע''כ ושם מיירו בתפלת שחרית באיזה זמן מורידם ולכן פירש מרן שהיו הגאונים מניחים תפילין כל היום ורק בסופו שליום אחר שמגיעים ''לכימי השמים'' היו מורידים ואדרבה מזה שמרן לא העיר כלום ע''ז מוכח שאפילו היו מתפללים בצאת הכוכבים אין איסור בדבר. ולכאורה זה סותר לפסק שלו כאן דאין מורין כן ויש לומר דהגאונים היו עושים כך לכתחלה לפי שהצבור בכללו היה נוהג כן ואחד מזרז את חברו ולא יבואו לידי תקלה משא''כ הכא שילמדו מהיחיד לעשות מעשה וכן מוכח מעובדא דרב אשי שהיה יחיד מניחם ורבינא שלא ידע מענינו כ''כ הוצרך לשאלו ורק בגלל שהבחין במעשיו הבין שלא לשמרם היה עושה כן. והנה המג''א הוסיף תיבות אלו מדעתו מפני שהוקשה לו הרי זמן ערבית בצאת הכוכבים וא''כ צריך לסלק התפילין קודם שהתחיל ערבית (לבושי שרד) ולא טרח המג''א לפרש בדעת מרן אי מירי כשמתפלל בצאת הכוכבים או מבעוד יום ורבנו דוד משרקי בשתילי זתים סק''ה הביא דברי המג''א והשמיט תיבות מבעוד יום וז''ל וכשמתפלל ערבית חולצן כשמגיע לכימי השמים עכ''ל ובכונה מכוונת השמיט תיבות אלו דלדעתו כיון שהתחיל בהתר שרי להניחן כל הלילה אליבא דחכמים רק צריך לומר לדעתו שהוא מתפלל בינו לבין עצמו כמו שפירש לעיל בסמוך סק''ד ותחלת סק''ה דברי מרן ואם מתפלל בצבור שאינם מניחים תפילין כמותו חולצן קודם ערבית ואם מתפלל מבעוד יום אפילו בצבור חולצן כשמגיע לכימי השמים, כן נראה לי לפרש דברי מהרד''ם. ועפ''י דברים אלו אפשר לפרש דברי התלמוד ר''ח ורבר''ה שהיו מתפללים בלילה שהיו מתפללים ביחידות שאין חשש טועים. ודע שהגרסא שהבאתי בשתילי זתים היא גרסת הוצאת חסיד וכן גרס מורנו ורבנו יוסף צובירי זצ''ל בספרו ויצבור יוסף בר ח''א פרק חמישי ושם מוכיח לגבי המנהג שמניחים תפילין מבעוד יום בימי הצומות וממשיכים להתפלל תפלת ערבית אחר צאת הכוכבים וכשמגיעים לתיבות כימי השמים חולצים התפילין. אולם הרב אברהם בן משה שליטא הוסיף בשתילי זתים תיבות מבעוד יום עפ''י הכתבי יד ולכאורה קשה על מנהגינו איך נוהגים להתפלל ערבית בצאת הכוכבים ולחלוץ התפילין בקרית שמע הלא אין זה מתאים לפסק השתילי זתים שרק אם מתפלל מבעוד יום רשאי לחלוץ בקרית שמע אבל כשמתפלל אחר שקיעה צריך לחלצם קודם תפלת ערבית. אכן שני תירוצים בדבר האחד דמה שכתב מהרד''ם שצריך לחלצם בקרית שמע אינו אלא כשהוא יחיד המניח ויבואו הצבור ויראוהו ויבואו לידי טעות אבל כשהמנהג ידוע בצבור שהמתענה מניח תפילין במנחה ונמשך עד אחר צאת הכוכבים בכימי השמים דערבית אין חשש ואם ישאר אדם עם תפליו יעירו לו על כך. ותירוץ שני שאפשר שבדבר זה לא נהגו כמהרד''ם וכמו שמצינו במקומות אחרים שלא תמיד נהגו כפסקיו אפילו בבית הכנסת שלו. ומו''ר יוסף צובירי העיד לנו עדות נאמנה שמתפללים ערבית בצאת הכוכבים ונשארים עם התפילין עד כימי השמים. הנה ידוע דבית הכנסת שלו הוא אותו בית הכנסת שהיה מתפלל מהרד''ם ואם נהגו כך זה או על פי הוראתו או על פי גדולים אחרים שהיו רבני בית הכנסת במשך הדורות. ואפילו אם תמצא בכתבי היד שכתוב לתיבות ''מבעוד יום'' מ''מ הרי מו''ר הוא מתלמידי תלמידיו ממש ומשמע מדבריו שכך היו לומדים בספר שתילי זתים בהשמטת תיבות מבעוד יום.


ה. דברי הרב זית רענן ודחיתם.

א. מקור דברי מהרד''ם הוא המג''א ושם כתוב להדיא תיבות ''מבעוד יום''.

לפי דבריו נשמע שבכל הכתבי יד כתוב לתיבות ''מבעוד יום'', וא''כ ודאי שיש טעות בדפוסים וצ''ל שלא נהגו כדבריו. ואם הכתבי יד חלוקים נראה דגרסת מהר''י צובירי זצ''ל היא הנכונה שהוא מתלמידי תלמידיו המובהקים.

ב. הטעם שנהגו לחלוץ התפילין כשמגיעין לכימי השמים, כדי שיקרא ק''ש וכו' דזה לא שייך אלא בעוד יום אבל בלילה ממש אין לקרוא ק''ש בתפילין.

ולא ידעתי מה ראיה היא זו דהא כתיב ''בשכבך ובקומך'' שמצות ק''ש נוהגת ביום ובלילה וכן תפילין מצותה מן התורה ביום ובלילה (לרוב הפוסקים) א''כ שפיר עבדו הגאונים להתפלל ערבית בתפילין וכשמגיעין לכימי השמים מורידים אותם כדי שיקרא וקשרתם ותפילין עליו וכמ''ש הלק''ט לקמן בסמוך ועיין לקמן אות ג. ובהדיא כתב כן בשו"ת הלכות קטנות (חלק א סימן רנח) וז''ל שאלת ממני למה אני מתפלל ערבית עם טלית ותפילין. תשובה סעד גדול יש לי ובתחילה אני טוען כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד ע"ש בעצמו (ברכות י"ד:) מי התיר זה בק"ש של ערבית הלא תענה שאין מקבלין עדות בלילה אמר בסמ"ע [סי' ה' ס"ק ז'] כשיש נרות דלוקים מעידים (וכבר כתבתי בפסקי שרב אלפס פ' אחד דיני ממונות כתב להיפך) והא דהלכה ואין מורין כן היינו להניחם לכתחילה בלילה אבל אם הם עליו והוא מעכבם עד אחר שיתפלל מצוה קעביד עכ''ל וכן צריך לפרש מנהג הגאונים שהיו חולצים התפילין בכימי השמים וכדלקמן בסמוך.

ג. הגאונים בבבל היו מתפללים ערבית בעוד יום וכן בתימן וכו' כידוע.

הנה הרב לא הביא מקור לכך שהגאונים התפללו מבעוד יום, אמנם לפי סדרו שלרב עמרם גאון נראה דהיו מתפללים בלילה שכך כתב בסדר תפלת ערבית וז''ל הקורא ק"ש של ערבית קודם ראיית הכוכבים, לא יצא ידי חובתו וכו' ועומד שליח צבור ומתחיל ואומר. והוא רחום וכו' ומברך ברכו את ה' המבורך. ועונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ופותח ואומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בדברו מעריב ערבים עכ''ל ובתשובות הגאונים שערי תשובה סימן עו בהדיא משמע דהתפללו בלילה וזה לשונם וששאלתם צבור דמצלו תפלת ערבית וקרו ק"ש קודם צאת הכוכבים ולא יכיל איניש לעכובינהו דבעונות כמה קהלות הקילו על נפשייהו בכך ומצלו קודם צאת הכוכבים איזה מהם עדיף דליצלי איניש בהדי צבורא ח"י ברכות משום ברב עם הדרת מלך ושביק ק"ש וברכות שלפניה ושלאחריה עד צאת הכוכבים או לעכובי עד צאת הכוכבים ומתפלל ביחיד וסומך גאולה לתפלה כר' יוחנן (עיין גמרא ברכות ד:) רבנן דבארץ ישראל הכין עבדין מצלו של ערבית ובתר הכי קרי ק"ש בזמנה ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה בערבית ואנן הכי חזינן דק"ש בעונתה טפי עדיף וסימן לדבר צאת הכוכבים והוא דאורייתא וטפי עדיף מלמסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר ואי חזי איניש לצלויי ראשונה דבהדי צבורא רשות ושניה חובה שפיר דמי עכ''ל ובסימן קנג כתבו ז''ל וזמן הנחת תפלין כל זמן שלא שקעה חמה ואפי' בין השמשות נמי זמן הנחה הוא ומנהג ב' ישיבות שחולצין לאחר כימי השמים על הארץ של ערבית עכ''ל וכן בתשובת רב נטרונאי גאון אורח חיים סימן ז וששאלתם תפילין לאחר שקיעת החמה, רבותינו היכי עבדי. כך ראינו מהם שהיו עושין, שמניחין אותן קודם שקיעת החמה ומתפללין בהן תפילת המנחה וקורין קרית שמע עד ויאמר ה' ומסלקין אותן בויאמר ה'. ואם יש שעה שצריך לשומרן או שנטרד לבו לסלקן מלומר אמת, או שממהר שליח צבור באמת, ואין לו פנאי לסלקן ולהניחן בנרתיקן קודם תפילה, שאי אפשר לאוחזן בידו ויתפלל, מתפלל בהן תפלה של ערבית עכ''ל וכן הביא מהר''ם חאגיז בהלכות קטנות ח''א סימן רנח ושהוא היה נוהג להתפלל ערבית בטלית ותפילין כל יום. הרי שהדבר ברור ומבואר שהגאונים היו קורין קרית שמע דערבית בצאת הכוכבים בתפיליהן. וצריך לפרש לילה זמן תפלין הלכה ואין מורין כן שמניחם בלילה ממש אבל כשהניחם מבעוד יום אפילו בין השמשות ונמשך אתם לתוך הלילה (לר''י כדאית ליה ולרבנן כדאית להו) שרי לכתחלה (וכמש''כ בהלק''ט שם) וכן מורה הלשון בספר העיטור שער א הלכות תפילין דף ס ע''ב ובשבלי הלקט ענין תפילין. ועל דברי המג''א כבר השבתי לעיל אות ד. ומש''כ וכן בתימן היו מתפללים ערבית מוקדם כידוע ולכן השאירו התפילין עד כימי השמים ע''כ אומר אני דאין זה ידוע כ''כ שהוא עצמו כתב ההיפך מזה עיין סימן רלה סק''ה ד''ה ומשמע וז''ל ומ''מ בתימן לעולם התפללו ערבית אחרי צאה''כ מלבד לילי שבת [ויש גם בתעניות עיין לעיל סימן ל סק''ה] עכ''ל ונחלק את דבריו לשלוש חלוקות האחת שבלילי שבת תמיד הכל היו מתפללים מבעוד יום ובימות החול הכל התפללו בצאת הכוכבים ובתעניות יש שהתפללו בעוד יום ומשמע שרובם התפללו בצאה''כ וזה סותר למש''כ בסימן ל. מ''מ נראה דדבריו בסימן רלה הם הנכונים שהרי ידוע מנהג אבותינו שאין אומרים תחנון (לא וידוי ולא נפילת אפים) בתפלת המנחה, מהטעם שבדרך כלל נכנסים לבין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה ואם יש שהות עד צאה''כ אומרים המזמורים הידועים כל קהילה לפי המנהג שלה עיין כל זה בסידור כנסת הגדולה ואמת ויציב סימן מה הביאו בזית רענן סימן קלא סק''ו ואם האמת כמ''ש בסימן ל שידוע הדבר שמתפללים ערבית בעוד יום כל השנה מה עניין לאי אמירת התחנון במנחה, אלא ע''כ צ''ל דהיו מתפללים ערבית בלילה.

ד. תיבות מבעוד יום שנשמטו מהדפוסים הטעוהו למהר''י צובירי לחשוב בדעת מהרד''ם דשרי וכו'.

המעיין בספר ויצבור יוסף בר יראה שלא נשען מהר''י צובירי בכל כוחו על דברי השתילי זתים שאילולי דבריו לא היה פוסק דשרי להשאירן בלילה אלא לתרץ המנהג בא ואף אי נימא דדעת מהרד''ם כהמג''א מ''מ יהא זה ברשימת המנהגים שלא נהגו כדבריו. אגב, מש''כ הרב שכדבריו כתב ג''כ בעריכת שלחן הן אמת שכך כתוב שם ולכאורה זה סותר למש''כ מהר''י צובירי שהמנהג פשוט בין יהודי תימן כיון שמניחים אותן קודם תפלת מנחה וכו' ממשיכים עוד בהן עד גמרם שתי פרשיות וכו' ואע''ג שקורין ק''ש וכבר לילה ע''כ. אמנם בשיחה שהיתה לי עם הגר''ש קורח שליטא אמר לי בפשטות שמנהג תימן לחלוץ בכימי השמים בלילה וכמש''כ בספר ויצבור יוסף בר, וכן אמר לי הרב עזריה בסיס שליטא דמנהגינו עפ''י הגאונים ולא משנה אם מתפללים ערבית קודם צאה''כ או לאחר מכן אלא תמיד חולצים אותם בכימי השמים והטעם אמר לי כמ''ש לעיל כדי שיקרא וקשרתם אותם בתפילין דלילה זמן תפילין.


ו. דברי רבותינו האחרונים.

הרב כנסת הגדולה בהגהות הטור כתב שמנהגו ביום צום תענית שלא להסיר תפילין וטלית עד אחר תפלת ערבית ונסתייע מדברי לחם חמודות הלכות תפילין אות ע''ט (כף החיים סימן ל אות ה בשם החיד''א בברכי יוסף סק''ב). וז''ל הלחם חמודות אבל למ"ד לילה זמן תפילין אין צריך לחלוץ ולפיכך בתשעה באב שמניחים תפילין בתפלת מנחה אין לחלוץ אותם קודם תפלת ערבית ומה שהעם נוהגים לחלוץ אותם היינו טעמא דלאו כ"ע דיני גמירי וחכמי הדור אין להם להורות דהא אין מורין כן עכ"ל וקשה לי שהרי כתב זה בדברי הרא''ש שסובר הא דאין מורין כן היינו להניחן בלילה לכתחלה ולא שהיו עליו מבעוד יום עיין מש''כ אות ב ואות ג. ועיין בבאר היטב סק''ג ומאמר מרדכי סק''ג שהביאו לשון הרב שירי כנסת הגדולה שנשאל למה עושה כן והשיב דכיון דלילה זמן תפילין אלא שלכתחלה אין להניחם מאחר שהם כבר עליו משעת המנחה טוב שלא לחלצם עד אחר תפלת ערבית ואחר סיים בדברי הלחם חמודות הנ''ל והקשה עליו המאמ''ר דמאחר שעושה כן ברבים אין לך הוראה גדולה מזו (והיה לי תרץ דסובר הא דאין מורין כן היינו שלא יבוא הרב וילמד הלכה לבני קהלו אבל אם באו לשאול ודאי שכך יאמר להם אבל ממעשה דרב אשי ורבינא לא משמע כן) מ''מ אין תמיהתו רק על דברי הלח''מ ומהר''ח בנבנישתי אבל מסכים הוא לדעת הרמ''ע והלק''ט שפסקו כן לכתחלה והלכה ומורין כן (אף שלמעשה המאמ''ר פסק כמרן). ועיין באליה זוטא סי' ל סק''א שהביא בשם לחם חמודות ועולת תמיד שאם יש עליו בתפלת המנחה אין לחולצן עד אחר תפילת ערבית וכן בט' באב עד כאן, אבל בתשובת מנחם עזריה סימן ל"ט וסימן ק"ח משמע דאחר פרשת והיה אם שמוע בערבית יחלוץ התפילין עכ''ל ומבואר מדבריו דהלכה ומורין כן להישאר בתפיליו עד אחר צאת הכוכבים (אלא שיש לעיין במחלוקתם ונראה דהלח''מ ועו''ת סברי דכיון שהיו עליו בעוד יום שרי להניחן כל הלילה אבל הרמ''ע סובר שלהתפלל שמונה עשרה עם התפילין הוי הלכה ואין מורין כן והוא דוחק).


ז. מנהגינו הוא המשובח.

ומכל הנך אתה למד שמנהגינו הוא המשובח שכיון דפסקינן לילה זמן תפילין ואם היו עליו מבעוד יום הלכה ומורין כן שלא לחלצם עד ''כימי השמים'' וכמנהג הגאונים ושכן נהגו מהר''ח והרמ''ע והלק''ט אם כי מנהגם היה מנהג יחידים דלא כהגאונים מ''מ אצלינו הכל נהגו בזה ואין לחשוש שמא ירדם לפי שאם ישכחם עליו עד סוף התפלה ודאי יעירו לו על כך. ולא מבעיא דלדעת הרא''ש מנהגינו טוב ונכון עפ''י גרסת הספרים דגרסי ''וחשך ומנח'' אלא אפילו לגרסת הרי''ף והרמב''ם ומרן אפשר להעמיד מנהגינו שלא דברו אלא ביחיד שמניח בצבור שאינו מניח וכמעשה דמהר''ח. וכן נראה מרב אשי שהיה יחיד כנגד רבים וכבר כתבתי כל זה לעיל אות א.

ואסיים בדברי מהר''ח כסאר זצ''ל שכתב בתשובה (החיים והשלום או''ח סי' א) דבר פשוט וידוע הוא שכל דבר שהלכו בו אבותינו חייבין אנו לילך בו וכמאמר הכתוב לא טוב אנכי מאבותי.


ְְְְ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

חג שבועות שנת התשעה

איתא בפרק שירה, תפוח מה הוא אומר, כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי (שיר השירים ב' ג'), על זה הדרך יתפרש, כי לכך נמשל הקדוש ברוך הוא בתפוח כמו שאמרו במדרש חזית, לומר לך אף על פי שאילן התפוח אין אדם נהנה בצלו לפי שאין לו צל גדול כשאר אילנות, מכל מקום לתקות טובת הפרי וריחו ומתיקותו וערבותו אל החיך ישתוקק האדם לישב בצל המועט ההוא, כך אף על פי שיסורין באין על האדם העובד את השם ואינו מצליח בעולם הזה בהיותו יושב בסתר עליון ובצל שדי יתלונן, ראוי לו שלא יעזוב תומו בהיותו מקוה השכר העתיד לבא ומתיקותו וערבותו למכירים בו, וכן אמר במדרש חזית, מה התפוח הזה הכל בורחין ממנו בשעת השרב לפי שאין לו צל, כך ברחו אומות העולם משבת בצל הקדוש ברוך הוא ביום מתן תורה, יכול אף ישראל כן תלמוד לומר בצלו חמדתי וישבתי, ועל הדרך הזה יתפרש כל הפרק ההוא (ספר העיקרים מאמר ג פרק א).

והנה לך ר''ת תפוח עם רמזים ללימוד התורה:

הראשי תיבות כל חמישים אותיות.

והגדתם לאבי את כבודי וכו' והורדתם את אבי הנה.

ויפול על צוארי בנימין אחיו.

וינשק לכל אחיו.

והקול נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף.

והנה למדנו דדרשת התפוח לענין מתן תורה הולך. ובר''ת כל חמשים אותיות יצאו אלו הפסוקים וענין החמישים רומז לתורה שניתנה ביום החמישים לצאתם ממצרים ואלו הפסוקים רומזים האופן שאנו צריכים ללמוד ובזה נקנה קנין התורה. הפסוק ''והגדתם לאבי'' רומז למה שאמרו חז''ל באבות (פ''ד משנה יד) הוי גולה למקום תורה ואפילו הוא חכם גדול אם על ידי שיגלה יוכל לעסוק בתורה בישוב הדעת יותר צריך לעשות כיעקב אבינו ע''ה שירד למצרים ששם לא היה רעב ויכל ללמוד בישוב הדעת. ופסוק ''ויפול'' רומז שילמוד בחברותא דאין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה (כן הוא בבראשית רבה ויצא פרשה סט סימן ב' רבי חמא בר חנינא פתח (משלי כז) ברזל בברזל יחד אמר רבי חמא בר חנינא אין סכין מתחדדת אלא בירך של חבירתה כך אין תלמיד חכם מתחדד אלא בחבירו ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו איש זה יעקב כיון שעמד אבינו יעקב איש יחד פני רעהו שנתייחדה עליו השכינה והנה ה' נצב עליו). ופסוק ''וינשק לכל אחיו'' רומז למה שאמרו חז''ל את והב בסופה שבסוף הלמוד צריך שיהיו אוהבים זה את זה (דהכי איתא בפרקא קמא דקידושין דף ל: אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער מאי את אויבים בשער אמר רבי חייא בר אבא אפי' האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר (במדבר כא) את והב בסופה אל תקרי בסופה אלא בסופה). וגם שע''י הלימוד נעשה שלום ביניהם וכדתנא דבי אליהו תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה', וכל שכן ביניהם, וכן יוסף ואחיו שעשו שלום. ולזה הוסמכו הפסוקים אחד לשני לומר כמו השלום שליוסף ובנימין כך היה השלום בין יוסף ואחיו. ופסוק והקול נשמע רומז שלא ילמד האדם בלחש אלא בקול שמתוך כך לא במהרה הוא שוכח (וכדאיתא בעירובין נד. א"ל שמואל לרב יהודה שיננא פתח פומיך קרי פתח פומיך תני כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי שנאמר (משלי ד) כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא אל תקרי למצאיהם אלא למוציאיהם בפה) ועוד רומז שע''י שלומד לשמה ומתוך כך מקיים מצותיו יתברך ורצוי הוא לפניו גם אויביו ישלים אתו שנאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו וזה בהמשך הפסוק ''בית פרעה לאמר באו אחי יוסף וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו''.

יהי רצון שנהיה רצויים לפני המקום ברוך הוא תמיד.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ספירת העומר שנת התשע''ה

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'. שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

פירוש הפסוקים.

ממחרת השבת פירש''י ממחרת יום טוב וכתב בשתילי זתים סימן תפט סק''א ר''ל יום ראשון שלפסח דעליה קאי שהוא יום טוב ששובתים בו ממלאכה וא''כ מחרת השבת הוא טז בניסן מאותו היום מונין שבע שבתות שהן תשעה וארבעים יום. ומדכתיב תמימות שמע מינה שצריכים להיות השבע שבתות תמימות ולא יחסר מהם כלום וא''כ צריכים לספור מתחלת הלילה שנכנס יום טז בניסן שאם ימתין בתוך הלילה וכל שכן עד למחרתו ביום טז לא יהיו שבתות תמימות הלכך מצוה מן המובחר לספור בתחלת הלילה ע''כ. השבת השביעית כתרגומו שבועתא שביעתא (ר''ל השבוע השביעי). עד ממחרת השבת השביעית תספרו ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום. חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ביום החמשים תקריבוה. מנחה חדשה היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש, ואם תאמר הרי קרבה מנחת העומר, אינה כשאר כל המנחות שהיא באה מן השעורים (רש''י).

מדרש

והקרבתם מנחה חדשה לה'. סימן ליום מתן תורה כי התורה צריכה להיות חדשה אצל האדם בכל יום כאלו היום קבלה מהר סיני. ומה שלא נזכר בתורה בפירוש כי יום זה מ"ת, וכן לא נזכר בתורה בפירוש כי ר"ה הוא יום דין, וטעם שניהם אחד הוא כמו שכתבתי בחיבורי עוללות אפרים, שעל מ"ת לא רצה ה' להגביל יום ידוע לפי שצריך האדם שיהיה דומה לו בכל יום ויום מכל ימות השנה כאלו באותו יום קבלה מהר סיני, כי באמת ארז"ל (עירובין נד:) שהתורה נמשלה לדד זה שכל זמן שהתינוק ממשמש בו הוא מוצא בו טעם חדש כך התורה כל ההוגה בה מוצא בכל יום טעם חדש, ע"כ דין הוא שיהיה דומה אליו בכל יום כאלו היום קבלה מהר סיני וא"כ כל יום הוא מ"ת אצל ההוגים בה על כן אין ראוי להגביל יום ידוע לנתינתה, וע"כ ארז"ל (ספרי ואתחנן ו.ו) שיהיו דברי תורה חדשים עליך ולא כדבר הישן שלבו של אדם קץ בו שהרי באמת אתה מוצא בה דבר חידוש בכל יום ויום, וע"כ אין יום נתינתה מבואר בתורה יותר ממה שנרמז בהבאת מנחה חדשה להורות שהתורה מנחה חדשה בכל יום ויום (כלי יקר). ואם יאמר לך אדם שאינו מוצא בתורה טעם ולכן אינו רוצה ללמוד, השב תשיב לו כי נמשלה התורה לדד שאף אם אינו מוצא בה טעם (דבר זה נובע מחמת חטאיו שלאדם שאינו מרגיש מתיקות התורה וכבר כתב אור החיים הקדוש שאם היו בני אדם יודעים ערכה שלתורה היו משתגעים אחריה) אעפ''כ חייב ללמוד תורה כשם שחולה שאינו מרגיש טעם באוכל חייב לאכול ועל ידי שיתמיד בלמוד בקבע יחזור למוטב ויטעם מתיקות התורה.

הלכה

א. מצות עשה לספורא. שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות. ומצוה למנות הימים עם השבועותב. שנאמר תספרו חמשים יום. ומתחילת היום מוניןג. לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן.

ב. אין מונין אלא מעומדד. . ואם מנה מיושב, יצא.

ג. מצוה זו על כל איש מישראל בכל מקום ובכל זמןה. . ונשים ועבדים פטורין ממנהו. .

ד. שכח לספור בתחלת הלילה הולך וסופר כל הלילהז. בברכה.

ה. שכח ולא מנה בלילה מונה ביום בלא ברכהח. .

א. לשון הרמב''ם בפרק שביעי מהלכות תמידין ומוספין הלכה כב'. ומש''כ רבנו ומצוה למנות הימים עם השבועות אין אלו שתי מצוות אלא הכל מצוה אחת היא וכ''כ בספר המצוות עשין קסא ופסק כרבנן דבי רב אשיבפרק רבי ישמעאל (מנחות סו.). ודע דלדעת הרמב''ם המצוה הזאת מהתורה, ויש חולקים עיין בתוספות בגמרא מנחות שם ד''ה זכר למקדש וכן דעת מהרד''ם עיין בשתילי זתים סימן תפט סק''ו סק''יד סק''יח בשם מרן בבית יוסף ומהרי''ץ בשו''ת פעולת צדיק ח''ג סימן רו.

ב. ואם מנה הימים לחוד או השבועות לחוד יצא דספירה בזמן הזה דרבנן כ''כ רבנו השתילי זתים סק''ו בשם הרב מגן אברהם, ולדעת הרמב''ם צ''ל דלא יצא דסובר דספירה בזמן הזה דאורייתא וכמ''ש בהערה א.

ג. מדכתיב ''תמימות'' שמע מינה שצריכים להיות השבע שבתות תמימות ולא יחסר מהם כלום, ואם כן צריכים לספור מתחלת הלילה וכו' שאם ימתין בתוך הלילה וכל שכן עד למחרתו וכו' לא יהיו שבתות תמימות, להכך מצוה מן המובחר לספור בתחלת הלילה (שתילי זתים סק''א בשם הלבוש).

ד. כ''כ הרמב''ם שם הלכה כג' ומרן באו''ח סימן תפט ס''א. והוא מדכתיב מהחל חרמש בקמה וקבלו רבותינו זכרונם לברכה אל תקרי בקמה אלא בקומה כלומר בקומה זקופה (שם סק''ד). ומש''כ דיצא בדיעבד כ''כ הרמב''ם שם ומהרד''ם בשתילי זתים שם בשם פרי חדש ומגן אברהם.

ה. לשון הרמב''ם שם הלכה כד. ונמשכתי אחר לשונו שכתב בכל מקום ובכל זמן אבל כבר נתבאר לעיל הערה א' דרבותינו פסקו דהיא מצוה דרבנן.

ו. דמצות עשה שהזמן גרמה. והא דאין מברכים שהחיינו עיין בשתילי זתים סק''ה שהביא כמה טעמים לכך.

ז. שלחן ערוך סי' תפט ס''א, ועיין בהערה הבאה.

ח. שם ס''ז. וסופר שאר הימים בברכה כ''כ בשתילי זתים סק''יט כדלקמן סעיף ו ועיין שם הטעם לחילוק שיש בין הלילה ליום. ופסק מרן כדעת התוספות בשם רבנו תם במסכת מנחות פרק רבי ישמעאל ומביאם הרא''ש בסוף פסחים והר''ן והמרדכי פרק שני דמגילה (פעולת צדיק בשם בית יוסף) וכן הוא בתכלאל מהר''י בשירי ובתכלאל מהר''י ונה וכן פסק פרי חדש. אולם דעת בעל הלכות גדולות לברך כשסופר ביום וכן דעת הרמב''ם, והיה ראוי לספור ביום בברכה כדעתם כיון דאתריה דהרמב''ם הוא וכו' מיהו כיון דנפק מפומייהו דרבנן, ומרן הקדוש הסכים על ידיהם, אין בנו כח לעשות היפך דבריהם ז''ל. מה גם דקיימא לן דברכות אין מעכבות (שושנת המלך סק''ג וכ''כ בתורת חכם סימן רפב) והרוצה לעיין הכל באריכות יעיין בפעולת צדיק ח''ג סימן י. אגב מש''כ מהרי''ץ שם דהיה ראוי לברך כיון דאתריה דהרמב''ם ארץ תימן, קצת קשה דלא שהרי לא הולכים אחר הרמב''ם אלא במקום שיש לנו מנהג ידוע כמותו, אבל בלאו הכי הולכים כמרן, עיין בשו''ת פעולת צדיק ח''ב סימן רנא ובהערה ד', ובנידון דידן אין לנו מנהג ידוע, היה צריך לכתוב כמרן בפשיטות.

ו. שכח ולא ספר באחד מהימים, סופר בשאר ימים בלא ברכהט. .

ז. אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר יספור בשאר ימים בברכהי. .

ח. צריך לספור בעצמו ואין יוצא ידי חובה במה ששומע מאחריא. . ובדיעבדיב. אם כיון שומע לצאת ומשמיע להוציא יצא.

ט. גדוליג. שבצבור מברך בקול רם ברכת העומר וכולם שומעים ויוצאים ידי חובת הברכה ממנו, ואח''כ כל אחד סופר לעצמו.

י. המנהג שסופרים בלשון ארמיתיד. , ובזמנינו הרבה שינו לברך בלשון הקודש.

יא. המברך בלשון הקודש צריך לומר זה העתטו. ולא תיבת ''היום'' לעומר.

יב. צריך לברך בלשון שמבין. ואם ספר בלשון הקודש ואינו מבין הלשון לא יצא ידי חובהטז. .

יג. אחר הספירהיז. יאמר הרחמן ברוך הוא יחזיר עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו ואמרו אמןיח. , וכל הקהל עונין אמן.

ט. כ''כ מרן שם ס''ח. והטעם דספירת שבעה שבועות בעינן (שתילי זתים סק''כ) והוא החסיר יום אחד וכבר אינן תמימות.

י. שם. דבדיעבד כהאיי גונא תמימות מקרי (שתילי זתים סק''כא).

יא. שלחן ערוך שם ס''א. שכן משמעות ''וספרתם לכם'' שתהא ספירה לכל אחד ואחד (שתילי זתים סק''ג).

יב. שתילי זתים שם. ועוד כתב בשם הרשב''א בתשובה דאף לכתחלה יכול לעשות זאת וכ''כ בפעולת צדיק ח''ב סימן קעח, אולם המנהג ידוע שכל אחד סופר לעצמו ורק הברכה שומעים הכל מהגדול שבצבור וכמו שכתבתי סעיף ט'.

יג. וכל זה משום ברוב עם הדרת מלך, ואם חושש מהמברך שאינו מוציא האותיות כתקנם יכול לברך לעצמו בלחש, ואם יקדים שלוש תיבות לפניו יכול לענות אמן. ודע שגדול כאן פירושו היותר גדול שבצבור בחכמה ובמעשים טובים ולא בשנים.

יד. כ''כ מהר''י צאלח בעץ חיים ח''ב (עיין שם שהביא שני טעמים לכך) ומהר''י צובירי בסידורו כנסת הגדולה.

טו. שכן הפירוש המילולי שלתיבות האיי דנא (עריכת שלחן למרן הגאון הרב שלמה קורח שליטא).

טז. שתילי זתים סק''ו.

יז. עיין בשתילי זתים שם. ושם כתב אחר הברכהואולי נמשך אחר לשון הלבוש, אי נמי הכי סבירא ליה וכיון שהוא מענין המצוה לא הוי הפסק, כמו שאנו נוהגים במילה שמברך את היולדת והנולד אחר הברכה קודם ששותים היין. ועכ''פ המנהג בספירת העומר כמו שכתבתי ואין לשנות.

יח. הנוסח הוא כמו שמובא בסידור כנסת הגדולה ולא כמו שכתוב בשתילי זתים. ואם מקיים המצוה ביחיד שאין מי שיענה אחריו אמן יאמר למקומה במהרה בחיינו ובימינו בקרוב אמן ואמן כמו שנוהגים לומר בסיום תפלת העמידה ובקדיש.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לק''י

עירוב תבשילין

הקדמה:

השנה שנת התשע''ה חל שביעי שלפסח ביום ששי ומיד אח''כ יום שבת ועל כן נביא הלכות עירובי תבשילין לפי מנהגינו בקיצור.

א. אסורא להכין מיום טוב וכן משבת לצורך לחול, ודבר זה נלמד מן הפסוק ''והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו'', חול מכין לשבת ואין שבת מכינה לחול. ודין יום טוב כדין השבת, דשניהם איקרי שבת. ב. יום טוב שחל להיות ערב שבת, אין אופין ואין מבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת, ואיסור זה מדברי סופריםב. כדי שלא יבא לבשל מיום טוב לחול, שקל וחומר הוא לשבת אינו מבשל כל שכן לחול. לפיכך אם עשה תבשיל מערב יום טוב שיהיה סומך עליו ומבשל ואופה ביום טוב לשבת הרי זה מותר, ותבשיל זה שסומך עליו, הוא הנקרא עירובי תבשיליןג.. ג. אם לא עשה עירובי תבשיליןד., יכול הוא לבשל כמה קדירות ליום טוב, ואם הותיר, הותיר לשבת ובלבד שלא יערים. אבל בקדירה אחת אפילו אם מערים ומרבה, מותר. ד. מותר להניח עירוב זה אפילו ספק חשיכהה., הואיל והוא דרבנן. ה. עירוב זה עושין אותו בפת ותבשילו. , הפת לאפות עליו והתבשיל לבשל עליו. ודבר זה הסמיכו חכמים על הפסוק ''את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו''. משמע שאין אופין אלא על האפוי, ואין מבשלין אלא על המבושל. ו. אם לא עשה את העירוב אלא מתבשיל לבד מותרז. , שגם האפייה נקראת תבשיל. ז. אם לא עשה העירוב אלא בפת לבד, אינו מועיל אלא לפתח. . ח. שיעור התבשילט. והפתי. , שיהא בכל אחד מהם כזית. בין לאחד בין לאלפים, בין בתחלתו בין בסופו. ט. כל האיש השמח במצוהיא. יקח פת המוכן לסעודת שבת ותבשיל חשוב, ולא יבזה המצוה. י. יזהריב. כל אדם בעירובי תבשילין, ואל תהי מצוה זו קלה בעיניך. יא. התבשיל צריך שיהיה ראוי ללפת בו את הפתיג. . לאפוקי דייסא דלא מלפת, שאין דרכו בכך. יב. צלי, שלוק, כבוש או מעושן כולם בכלל תבשיל הםיד. . ובלבד שיהיו ראויים לאכילה, על ידי כך. יג. מצוה על כל אדם לערבטו. . וכן מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני העיר, כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס, או שהניח עירובו ואבד. יד. נוהגיםטז. ששליח צבור מערב על כל בני העיר, ומכריז כל מי שלא הניח עירובי תבשילין יסמוך על עירובי. והרוצה לסמוך עליו לכתחלה הרשות בידו, וכן המנהג. טו. מי שהוא חוץ לתחוםיז. אינו יוצא ידי חובה בעירוב שעשה גדול העיר, אפילו הניח עירובי תחומין שיוכל לבוא לכאן. אא''כ התנה עליו המניח בהדיא, שפירש שהוא מערב על כל מי שיוכל לבוא אצלו, על ידי עירובי תחומין. טז. מי שסומך על עירוב שלאחר צריך שיודיעהו קודם שיתחיל לבשל לצורך השבתיח. . יז. אם דרך הגדול להניח עליהם סומכים עליו מסתמא, ואין צריך להכריז.יט. ואעפ''כ המנהג להכריז בבית הכנסת, כמו שנתבאר בסעיף יד. יח. המערב לאחרים צריך לזכות להם על ידי אחר, ואומר לזוכה, קבל תבשיל זה וזכה בו לשם בני העירכ. . יט. אם רגיל לזכות תמיד והם רגילים לסמוך עליוכא. ושכח לזכות, חשיב כאילו זיכה להם. כ. כל מי שמזכין על ידוכב. בעירוב שבת, מזכין על ידו בעירובי תבשילין. וכל מי שאין מזכין על ידו באותו עירוב, אין מזכין על ידו בזה. כא. מזכה הואכג. על ידי בנו ובתו הגדולים אפילו סמוכים על שלחנו ועל ידי עבדו ושפחתו העברים אפילו הם קטנים ועל ידי אשתו אף על פי שהוא מעלה לה מזונות ואפילו אין לה בית בחצר. כב. לא יזכהכד. על ידי בנו ובתו הקטנים אפילו אם אינם סמוכים על שלחנו ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים. כג. צריך הזוכה להגביה העירוב מן הקרקע טפחכה. , והמחמיר להגביה שלושה טפחים תע''ב. כד. חוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך על מצות עירובכו. . ואומר בהדיןכז. עירובא יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולתקוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת, לנא (ולפלוני ופלוני) ולכל ישראל שבעיר הזאת.

א. איתא בפרק מקום שנהגו (פסחים מו:) איתאמר האופה מיום טוב לחול רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל אמר ליה רבה לרב חסדא לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל היאך אופין מיום טוב לשבת א"ל משום עירובי תבשילין ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא אמר ליה מדאורייתא צרכי שבת נעשין בי"ט ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מי"ט אף לחול וכיון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין אית ליה היכירא ע''כ ומבואר לדברי הכל שאיסור הכנה מיום טוב לחול וכן משבת לחול הוא מהתורה.

ב. מבואר בהערה הקודמת דלרבה האיסור הוא מדאורייתא ולרב חסדא מדברי סופרים והרי''ף פסק כרבה וכ''כ הרא''ש שם סימן ז והרמב''ן במלחמות. והרמב''ם בפרק ששי מהלכות שביתת יום טוב הלכה א' פסק כרב חסדא שדין זה מדרבנן וכן באר מרן בבית יוסף וכ''כ הרז''ה בספר המאור וכ''כ רבנו השתילי זתים או''ח סימן תקכז סק''ב בשם הלבוש ונפקא מינה לדין שכתבתי סעיף ד דלהסוברים הוא מדאורייתא אסור בספק חשיכה והסוברים שהוא מדרבנן שרי.

ג. עניין העירוב הוא לדברי הכל כמבואר בגמרא שהבאתי בהערה א.

ד. כ''כ מרן בשו''ע או''ח סימן תקכז ס''א והוא ממשמעות המשנה בפרק שני דביצה. ומתיבות ובלבד שלא יערים הוא מלשון מהרד''ם בשתילי זתים שם סק''ג.

ה. הרמ''א בהגה שם ושתילי זתים סק''ה.

ו. מרן שם ס''ב ושתילי זתים סק''ו.

ז. מרן שם ושתילי זתים סק''ז. ולמדו שהאפייה נקראת תבשיל מקרבן הפסח דכתיב ויבשלו את הפסח דמירי בצליה והוא הדין באפייה כ''כ מהרד''ם שם.

ח. כן משמע דעת בית יוסף בשם רבנו תם וכן משמע מלשון עטרת זקנים שכתב אבל פת לבד לא מהני לבשל לשבת (שתילי זתים שם). והשמטתי דעת המחמירים כיון דמהרד''ם נשאר בצריך עיון והוא ספק שלדבריהם שהולכים בו להקל.

ט. מרן שם ס''ג.

י. שתילי זתים סק''ח. וכ''כ מהרי''ץ בעץ חיים ח''ב דף א ע''א ודלא כרמ''א בהגהה שכתב דיש מצריכים לכתחלה פת כביצה ושכן נוהגים לכתחלה ולהכי השמיטו מהרד''ם. אולם מהר''י צובירי זצ''ל כתב בסדורו כנסת הגדולה שנוהגים ליקח פת כביצה ותבשיל כזית כהרמ''א אעפ''י שמן הדין יכול בכזית וצ''ע. ואפשר שבדורות האחרונים נהגו להדר כהרמ''א, וכן דעת כהרמ''א.

יא. שתילי זתים סק''ז בשם השל''ה.

יב. גם זה שם.

יג. מרן שם ס''ד ושתילי זתים סק''יא. ומקורו מהגמרא ביצה (טז.) וז לשון הגמרא שם עושה אדם תבשיל מערב יום טוב: אמר אביי לא שנו (דהוי עירוב) אלא תבשיל אבל פת לא מאי שנא פת דלא אילימא מידי דמלפת (לפתן בעינן דמוכחא שעשוי לשבת) ופת לא מלפתא (הלכך לא מוכחא מילתא היא שהרי בכל יום יש לחם) והא דייסא נמי דלא מלפתא דאמר רבי זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא ואמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי מערבין בדייסא אלא מידי דלא שכיח בעינן ופת שכיחא ודייסא לא שכיחא איכא דאמרי אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא מאי טעמא אילימא דמידי דלא שכיח בעינן ופת שכיחא והא דייסא לא שכיחא ואמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי אין מערבין בדייסא אלא מידי דמלפת בעינן ופת לא מלפתא ודייסא נמי לא מלפתא דאמר ר' זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא ע''כ דברי הגמרא עם פירוש רש''י ופסק מרן כלישנא בתרא.

יד. ברייתא שם ע''ב ת"ש תבשיל זה צלי ואפילו כבוש שלוק ומבושל ופסקה מרן שם ס''ה ומה שכתבתי ובלבד וכו' כ''כ בשתילי זתים סק''יד.

טו. מרן שם ס''ז. ואסמכוה קרא דכתיב ושלחו מנות לאין נכון לו, מאי לאין נכון לו, למי שלא היה יכול להניח עירובי תבשילין, שנאנס או שכח (שתילי זתים סק''יט בשם הלבוש סק''ז).

טז. שתילי זתים סק''כב וכדעת הרמב''ם בפרק ששי הל''ז וכ''כ בית יוסף בשם רבנו ירוחם בשם רבי אברהם בן איסמעאל (תלמיד הרשב''א) וכדברי רש''י (ביצה טז ע''ב והרשב''א בתשובה ח''א סימן תרפז. וכל זה דלא כמו שפסק מרן בשלחן ערוך סוף סעיף ז' שפסק כשמאול ומנהג אבותינו תורה.

יז. כ''כ הרמ''א בהגהה ס''ח ושתילי זתים.

יח. מרן שם ס''ט.

יט. כ''כ הר''ן בביצה ח ע''א ד''ה אמר רב הונא הביאוהו הרמ''א בהגהה ס''ט ושתילי זתים סק''כה בשם בית יוסף.

כ. מרן שם ס''י ושתילי זתים סק''כו.

כא. שתילי זתים שם בשם גן המלך, וכן נראה מדברי מהרי''ץ בעץ חיים ח''ב דף א ע''ב. אולם בספר כסא אליהו סק''ג כתב בביאור דברי גן המלך שאפילו לכתחלה אין צריך זיכוי כיון שרגיל תמיד לערב לקהלאבל דחה ראיותיו וכתב דאפילו בדיעבד לא מהני (זית רענן) והעיקר כמהרד''ם ומהרי''ץ דבדיעבד מהני.

כב. מרן שם ס''י.

כג. כ''כ מרן סימן שסו סעיף י' בסתם.

כד. שם.

כה. מרן סימן תקכז ס''יא, ועיין בשתילי זתים סק''כז.

כו. מרן שם ס''יב.

כז. הנוסח שכתבתי הוא מסידור כנסת הגדולה למהר''י צובירי זצ''ל.


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הלכות פסח


סימן א' קריאת ההלל בליל פסח.

עיקר התקנה לצאת ידי חובת ההלל בבית הכנסת ולא בבית ולכן תקנו לברך על קריאת ההלל בבית הכנסת שהוא מעיקר התקנה אבל לא בבית (חידושי הרשב''א) מפני שחולקים אותו (יחוה דעת) חציו אחד קודם ברכת המזון וחציו השני לאחר ברכת המזון.

סימן ב' טעם למה אומרים הלל בליל פסח.

א. אמר רבי לויא נתן הקב''ה כח בקולו שלפרעה בלילה ההוא והיה קולו מהלך בכל מצרים והיה אומר קומו צאו מתוך עמי, לשעבר הייתם עבדי פרעה מכאן ואילך אתם עבדי השם. באותה שעה פתחו ואמרו הללויה עבדי ה' ולא עבדי פרעה (תלמוד ירושלמי פסחים פרק ה' הלכה ה').

ב. בזמן שבית המקדש היה קיים והיה קרבן פסח כשהיו שוחטים את הקרבן היו אומרים עליו את ההלל, ועכשיו בעונותינו שאין לנו בית המקדש זכר לזה קורין ההלל בליל פסח (עפ''י ספר המכתם).

ג. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק כתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג בא ליל פסח ללמד על מפלתו שלסנחריב ונמצא למד ממנו מה זה טעון הלל אף זה טעון הלל (ירושלמי שם פ''ט הלכה ג').

ד. הלל בבית הכנסת בלילה משום פרסומי ניסא (הגר''א בביאוריו סימן תרעא ס''ז).

סימן ג' קריאת ההלל בין בצבור בין ביחיד.

כתב הרב החיד''א בברכי יוסף סימן תפז סק''ח אדם שנמצא בבית הכנסת שאין אומרים הלל בליל פסח רשאי לומר הלל בינו לבין עצמו ולברך עליו (בשם מהר''ר ישראל שלמה לינגו בכת''י וכתב שכך קבל שנהג הרמ''ע מפאנו וכך נהג הרב מהר''ר נחמן פואה) וכן היה מעשה בהרב הנודע ביהודה שאמר הלל בינו לבין עצמו אעפ''י שהקהל שלו היה נוהג כהרמ''א שלא לאמרו (וכן העיד תלמידו רבי אלעזר פלקס בעל תשובה מאהבה ח''א סימן צ') וכן כתב רבי חיים פלאג'י בספרו רוח חייםב סימן תפז סק''ד באדם שטעה ולא אמר הלל בביהכנ''ס יאמר בביתו קודם הקידוש אולם בשו''ת בית יהודה עייאש ח''ב סימן לג כתב שבמקומות שנהגו לאמרו דוקא בצבור אבל לא ביחיד וכ''כ רבי יוסף ידיד הלוי בשו''ת ימי יוסף בתרא או''ח סימן כג משום סב''ל דלדעת מהר''ם אין לקרוא ההלל כלל א''כ לפחות יאמרהו בלא ברכה אבל העיקר נראה דאפילו ביחיד יכול לאמרו וכ''כ רבי חיים הכהן בספר ערב פסח.

סימן ד' נשים בקריאת ההלל.

לפי הטעם הראשון שהבאנו נראה דגם נשים חייבות בקריאת ההלל בליל פסח מפני שאף הן היו באותו הנס וכמו שאמרו בפסחים (קח:) נשים חייבות בארבעה כוסות מפני שאף הן היו באותו הנס וכתב הראשון לציון הרב עובדיה יוסף (שליטא) [זצוק''ל] בשו''ת יחוה דעת ח''ה סימן לד שמטעם זה כתבו התוספות בסוכה (לח.) שהטעם שהנשים פטורות מאמירת הלל בחג הסוכות משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות ואעפ''י שבהלל שלסדר ליל פסח נשים חייבות שמכיון שחייבות בארבעה כוסות מסתמא לא תיקנום אלא כדי לומר עליהם הגדה והלל זה משום שהלל שלפסח על הנס הוא בא ואף הן היו באותו הנס אבל הלל שלחג הסוכות לא על הנס הוא נאמר ע''כ וכתב שם הרב שכשם שהאנשים אומרים הלל בברכה בליל פסח קודם הסדר גם הנשים חייבות לאמרו כיון שעל הנס נתקן עכ''ד במחכ''ת אבל התוספות שם בהדיא דברו בהלל שבהגדה (שהוא מחולק ולכן גם אין מברכין עליו) שכשם שחייבות בארבעה כוסות כיון שאף הן היו באותו הנס חייבות ג''כ בהגדה ובהלל וכמו שפירשו מסתמא לא תיקנום אלא כדי לומר עליהם הגדה והלל ז''א כל המצות שלסדר חייבות וביניהם הגדה והלל שחוצים אותו לאמרו בהגדה ולאחר הסעודה וארבעה כוסות, אבל הלל שאומרים בבית הכנסת מאן דכר שמיה. ולאור האמור אין ראיה מהתוספות הנ''ל לחייב את הנשים לומר הלל בברכה קודם הקידוש ואפילו שלא בברכה אין לחייבן ולכן צריך לומר שהלל הנאמר בבית הכנסת לא נתקן בשביל הנס אלא משאר הטעמים שהזכרנו. ועוד רצה הגרע''י לכלול את דברי התוספות עם דברי מרן בשלחן ערוך סימן תעב ס''ד גם הנשים חייבות בארבעה כוסות ובכל המצות הנוהגות באותו הלילה ע''כ וכתב והלל שלליל פסח בברכה הוא בכלל המצות שלליל פסח ע''כ גם זה אינו נראה דדברי מרן הם כדברי התוספות הנ''ל. ויותר נראה לדקדק ההיפך מדברי שכתב ובכל המצות הנוהגות באותו לילה אבל מצוה שאפשר לקיים קודם הלילה אינן חייבות (חוץ מקידוש דבלאו הכי חייבות כבכל שבת ויום טוב) וכמש''כ הרב עצמו בסוף אותה תשובה בצבור המתפללים מבעוד יום שיכולים לומר ההלל בברכה, ואמאי הרי מצות ההלל היא אחת ממצות הנוהגות באותו לילה, אלא ודאי הלל שכתבו התוספות אינו הלל דתפלה אלא הלל שבהגדה שבזה הן חייבותג. עוד כתב שם הרב טעמים בשם הזהר הקדוש שתי מצות ופרוסה, שתי מצות כנגד הלל גמור בלילה וביום והפרוסה כנגד הלל לחצאים שהסעודה מפסקת בין תחלתו לסופו וכן בתיקונים מצה שלימה ופרוסה כנגד הלל גמור והלל לחצאין בליל פסח וכתב ע''ז דלפי התיקונים ברור שגם הנשים חייבות בהלל ליל פסח כמו במצה ע''כ ולפי פירושו צריך לחייב הנשים גם בהלל שביום שלפסח ודבר זה אפילו הרב בעצמו לא חייבן, ועוד שהרי הדבר אינו ברור כלל שלא כתוב שם לחייב את הנשים באמירת הלל אלא שהמצה צריך לסדר כנגד הלל ועוד דלחייב הנשים באמירת הלל אינו מוזכר בשום מקום בין בברכה בין שלא בברכה חוץ מהלל שלהגדה כדלעיל. וידוע הדבר שאין רוב הנשים יודעות לקרוא ואינן מתפללות כאנשים. וידוע חומר האיסור להזכיר שם שמים לבטלה שהארץ מזדעזעת ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.

הלכה למעשה:

הלל שקורין בבית הכנסת אין הנשים חייבות בו. והרוצה להחמיר ולקרות אין לה לברך עליו, והמברכת ברכתה לבטלה ועונשה גדול. והלל שבהגדה נשים חייבות בו כאנשים, וכן בכל המצות הנוהגות בליל הסדר, מלבד הסבה.

א. זה לשון הירושלמי שם רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא ניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום. ומה היה אומר ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת (גבי קרבן הפסח) וממקום פלוני ועד מקום פלוני כת אחת. ולא תתמה ומה אם אבק שאין דרכו להלך את מר (שמות יד) והיה לאבק בכל ארץ מצרים קול שדרכו להלך לא כל שכן. אמר רבי לוי כשם שניתן כח בקולו של משה כך ניתן כח בקולו של פרעה. והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום ומה היה אומר (שם) קומו צאו מתוך עמי. לשעבר הייתם עבדי פרעה מיכן והילך אתם עבדי ה'. באותה שעה היו אומרים (תהילים קכג) הללויה הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה ע''כ.

ב. זה לשונו שם אם שכחו הקהל לומר הלל בלילי פסחים לפי מש''כ בספר מורה באצבע סימן רז אות ז דסודו רם ונישא ואפילו בעיר שנהגו שלא לאמרו יכול לאמרו ולברך ביחיד ושכמה רבנים עשו מעשה בעצמן כיע''ש א''כ כשבא לבית ונזכר יאמר תכף ההלל בברכה קודם כל דבר דהרי יש נפקותא בזה דצריך לברך קודם ההלל ואיך יפסיק בתוך האגדה לברך ואם יברך קודם התחלת האגדה הוא הפסק הרבה הגם דבבית הכנסת כשמברכין מכונין לאמירת ההלל בשלחן כדהבאתי בספר חיים לראש הרי סתם אין קפידא הרי תכף הברכה קורא ההלל בבית הכנסת ובכונה לכלול עוד הפעם לא חיישינן להפסק כיון דלא אסח דעתיה והאמת דברכות אינן מעכבות אך בלילה הזה צריך לצאת ידי חובת כל הדעות עכ''ל. ונראה לי פשוט דבמקום שלא נהגו לאמרו הוא יאמר בצנעה שלא לעורר המחלוקת אבל אם על ידי אמירתו יעורר המחלוקת לא יאמר אלא בביתו.

ג. אמנם לדעת האומרים דהלל דבבית הכנסת נתקן בשביל הלל דהגדה שיש אומרים לברך עליו אולם כיון שהוא חצוי אין אנו מברכים עליו אבל חוששים ומברכים על הלל שבבית הכנסת, ויוצא לפי זה דשפיר מחוייבות הנשים לברך אהלל שבבית הכנסת דהוא בא בשביל ההגדה. אולם כיון דיש עוד טעמים רבים להלל שבבית הכנסת שאינם שייכים לנשים ועוד שלא מצינו שחוייבו לקרוא ההלל כלל במשך הדורות לכן אין לסמוך על טעם זה, ועוד דבלאו הכי יש אומרים שגם האנשים אינם מברכים על הלל זה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

חג הפסח

ליל הסדר

תזכורת לליל הסדר

ארבעה כוסות.

א. ארבע הכוסות צריך לשתות בהסבה שיטה על צד שמאל.

ב. הנשים אינן מיסבות.

ג. הכוס שלקדוש היא הכוס הראשונה מבין ארבע הכוסות, ולכן צריך לשים לב שיהא ביד כל אחד ואחת כוסו בידו קודם הקדוש, ולשתותה בהסבה.

ד. מי שטעה ושתה בלא הסבה לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולשתות בהסבה, ולא יברך שחובת הברכה כבר יצא.

טבילת הכרפס.

א. הנוהגים לברך ברכת ''על נטילת ידים'' על דבר שטיבולו במשקה צריכים לשים לב לכמה דברים. שיאכל כזית מהכרפס ושהחרוסת תהיה דלילה מהיין. ויש שנהגו לטבל במי מלח.

ב. המטביל ביין מבושל אינו צריך ליטול את ידיו. לפיכך לא יתן לחרוסת יין מבושל.

ג. אם אוכל פחות מכזית או שהחרוסת אינה דלילה או שהיין מבושל, אינו יכול לברך ברכת ענ''י, ואם ברך ברכתו לבטלה.

ד. הנוהגים לאכול כזית אעפ''כ אין מברכים אחריו.

הגדה.

א. המנהג הקדום שקוראים כל הגברים ביחד ובנחת את ההגדה בקול רום בנעימת הפרק ''במה מדליקין'', והנשים יוצאות ידי חובתן בשמיעה בלבד, והוא המשובח.

ב. אמרו חז''ל קול באשה ערוה, לפיכך אסור לנשים להשמיע קולן בעת ששרים מפני שאר בני המשפחה המורחבת שנמצאים שם.

מוציא מצה.

א. יאכל כזית מצה בהסבה, ואם לא הסב לא יצא ידי חובתו. ויש נוהגים לאכול שני כזתים.

ב. יש שנהגו לטבל בחרוסת ויש שנהגו לטבל במי מלח, ויש שלא נהגו לטבל כלל.

ג. הנוהגים לטבל המצה בחרוסת אינם חייבים לדקדק בכל הדברים שכתבנו לגבי הכרפס.

מרור.

א. כמה מיני מרור יש, והמצוה בחזרת הנקראת חסה, שחס הקב''ה עלינו וגאלנו ממצרים.

ב. החסה נגועה מתולעים ולכן יש להכשירה קודם הפסח.

ג. אופן ההכשר כך הוא, ששמים עלי החסה במים עם סבון ומשרים אותה כך במשך שלוש דקות, ואח''כ שטופים כל עלה לבדו מתחת לברז המים.

ד. הכל נוהגים לטבל המרור בחרוסת, ולא ישקענו יותר מדאי שלא יבטל טעמו.

ה. צריך לאכול כזית מהמרור, ויקח את החסה ויקפלנה עד שנראה באומד הדעת כזית, שהוא לכתחלה חצי מביצה בינונית שלתורנגולת.

ו. המרור נאכל שלא בהסבה, ואם רצה להסב רשאי.

כורך.

יקח כזית מן המצה וכזית מן המרור וכורכו במצה ואוכל בהסבה ואם לא הסב לא יצא.

שלחן עורך.

א. אוכלים סעודת יום טוב כמו בכל חג וחג, רק שלא ימלא בטנו יותר מדאי, כדי שיבוא לאכול האפיקומן בלא טורח שלא תהיה אכילתו גסה.

ב. לא ישתה יין יותר מדאי כדי שיוכל להמשיך הסדר, וכן כדי שיהיה תאב לשני הכוסות הנותרים.

ג. יסעדו בקדושה ובטהרה ובלא ניבולי פה ח''ו, לפי שהשלחן שלאדם מכפר עליו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים.

אפיקומן.

א. בסוף הסעודה חייב לאכול כזית מצה משומרת בהסבה, והיא הנקראת אפיקומן.

ב. ישתדל לכתחלה לאכלו קודם חצות לילה.

ג. אחר האפיקומן אין לאכול שום דבר, ואפילו פירות.

נרצה.

א. אחר שעשה כל הסדר כדת וכהלכה אז מעשיו רצויין לפני השם יתברך.

ב. אחר כוס רביעי אסור לשתות משקאות משכרים, אבל קפה ותה וכן מים מותר,.

ג. חייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים ולספר בנסים ונפלאות שעשה הקב''ה לאבותינו עד שתחתפנו שינה.

תזכו לשנים רבות ומועדים טובים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

חנוכה

הדלקת נרות במקומות צבוריים.

נשאלתי באחד שעובד במתנ''ס ומקיימים שם חוגים בשעות הערב האם יוכל להדליק להם שם נרות חנוכה בברכות.
הנה לפי לשון הגמרא בשבת
(כא:) נר חנוכה איש וביתו משמע דדוקא בבית מדליקין ולא במקום ציבורי אולם ידוע שהכל נוהגים להדליק בבית הכנסת בברכות אף שאינו ביתו שלאדם וקודם שנפשוט את השאלה יש לעמוד על טעמה שלהדלקה בבית הכנסת.

וכמה טעמים נאמרו לגבי הדלקה בבית הכנסת.

א. מפני האורחים הולכי דרכים שאין להם בית להדליק ואין מי שידליק עליהם, דומיא דקידוש שהיו מקדשין בבית הכנסת בשביל האורחים, (כל בו וכ''כ מרן בבית יוסף והביא טעם זה מהרי''ץ בעץ חיים דף קס ע''ב).

ב. מדליקין בביה''כנס משום פרסומי ניסא כ''כ מרן בשולחן ערוך סימן תרעא ס''ז וכתב בבית יוסף לפי שיש בזה פרסום גדול וקידוש שמו יתברך כשמברכים אותו במקהלות (וכ''כ בשמו מהרד''ם בשתילי זתים שם סק''כא).

ג. משום שעכשיו אינם יכולים לקיים המצוה כתקנה דבשעת השמד מניחו על שולחנו ודיו (ראה שבת כא: והגהות וציונים אות ב) לכן כדי לפרסם הנס לרבים מדליקין בביה''כנס, (שו''ת הריב''ש סימן קיא).

וטעם הברכה אף שהוא מנהג כתב הריב''ש שם הוא כמו שמברכין על הלל דראש חדש ע''כ אולם לדידן דאין אנו נוהגים לברך על הלל דראש חדש יש לתת טעם אחר דעצם הברכות הם פרסום הנס שאם ידליקו בלא ברכה הרואים יאמרו לצורך בית הכנסת הדליקו הגבאים שיראו טוב או לכבוד ביה''כנס. הנה לפי טעם הראשון בהרבה מקומות בזמנינו אין להדליק בברכות נרות חנוכה דרובא דעלמא יש לה בית שידליקו בו או שמדליקים עליו וכמו שהפסיקו לקדש בליל שבת בשביל האורחים הוא הדין בנ''ח. והטעם השלישי אינו שייך בזמנינו כיון דאין חשש כלל לשמד שאעפ''י שהמלכות גוזרת גזירות מ''מ בדבר זה אף הם עושים כן כדי להתיפות בפני העם (ולכן גם אלו שנהגו להדליק בבית צריכים לשנות מנהגם לחזור להדליק בחוץ כדלקמן סימן ד'). ורק לטעם השני כל בתי כנסיות יכולים להדליק בשופי גם האידנא. ועתה נבוא לנדון דידן האם יכול אותו בחור להדליק במקום עבודתו דלפי הטעם הראשון רק אם יודע שיש שם אדם בלא בית שאין מי שידליק עליו (וצריך לברר כיון דרובא דעלמא אינם כאלה) ובלאו הכי אסור. ולטעם השלישי בכל מקרה אסור להדליק כמו שבבית הכנסת. אולם לטעם השני שגם בזמן הזה אפשר להדליק בכל בתי הכנסת, גם בשאר מקומות יש להתיר להדליק בברכות לפרסם שמו יתברך. ונראה לי דטעם זה הוא העיקר שכן כתב מרן בבית יוסף ובשולחן ערוך ומהרד''ם בשתילי זתים כדלעיל.

לכן לענ''ד מותר להדליק נר חנוכה באולמות ומתנ''סים בברכות ובלבד שיהיה בקדושה וכמו שמדליקין בבית הכנסת. והוא שיהיו עשרה מישראל דומיא דבית הכנסת, ונשים מן המניין שאף הן היו באותו הנס וחייבות כאנשים, וקטנים אינם מצטרפים שאינם חייבים במצוות.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חג סוכות

כי בסכות הושבתי"
נאמר בתורה (ויקרא כג מב-מג): "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". 
מהן אותן סוכות בהן ישבו עם ישראל בהיותם במדבר, ומדוע כה ראויות הן לציון? 
בגמרא (סוכה יא ע"ב) נחלקו התנאים באלו סוכות מדובר. רבי אליעזר אומר: עשה הקב"ה לעם ישראל סוכות של "ענני כבוד" - שבעה עננים שהקיפום מכל צד, שמרו והגינו עליהם מפני סכנות המדבר, ואף הנעימו להם את הדרך. רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם, כדרך הולכי דרכים שעושים לעצמם סוכות להגנה מפני מזג האויר. 
בדרך רעיונית, מבארים המפרשים כי למעשה אין כאן מחלוקת בעצם העובדות. גם ענני כבוד הקיפו את עם ישראל במדבר, וגם סוכות ממש עשו בחנייתם במקומות שונים. ואולם הדיון הוא לזכר מה חוגגים את חג הסוכות. נבחן את שני הטעמים, ונראה כי למעשה שניהם משלימים זה את זה לרעיון אחד

                                 משיב הרוח ומוריד הגשם,  ברך עלינו וכו' ותן טל ומטר.