חודש כסלו. שנת התשע''ט ליצירה, ב'ש''ל לשטרות.


 

לק''י


פרשת מצורע שנת התשע''ו


(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טָהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן:

איתא בויקרא רבה (וילנא) פרשת מצורע ב, ד"א זאת תהיה תורת המצורע הה"ד (תהלים לד) מי האיש החפץ חיים מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים אודקין עליה, ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים א"ל תא סק להכא זבון לי א"ל לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך אטרח עליה סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים מה כתיב בתריה נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב, א"ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זאת תהיה תורת המצורע תורת המוציא שם רע. כתב הרמב"ם בפרק שביעי מהלכות דעות הל''א המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל בעמיך, ואף על פי שאין לוקין על דבר זה עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך, צא ולמד מה אירע לדואג האדומי ע''כ ועוד כתב (הל''ה) אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו, והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע, ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר.

דבר המפורסם אם מותר לספר

ומדוקדק מלשון הרמב''ם דאם מפורסם הדבר אעפ''י שאין בו משום לשון הרע עכ''פ אסור לדבר, לפי שכתב ''ואם סיפר הדבר'' לשון דיעבד משמע דלכתחלה אסור. אולם ראה למרן בכסף משנה שמדבריו נשמע להתר גמור רק שלא יתכוין לגלותו יותר אלא דרך סיפור וזה לשון מרן שם וכתב רבינו והוא שלא יתכוין וכו', כלומר שזה שהתרנו היינו שאם יבא במקרה לדבר בענין אינו אסור לאומרו אבל לא שיתכוין לגלות הדבר יותר עכ''ל ומזה שכתב תיבות שזה ''שהתרנו'' ו''אינו אסור לאמרו'' משמע דלכתחלה מותר לומר אותו לשון הרע שלא לשם אותו דבר. ומקור הלכה זאת מהגמרא פרק שלישי דערכין (דף טז.)אמר רבה בר רב הונא: כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא, לית בה משום לישנא בישא; מ"ט? חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה. ופשוט שהאומר הראשון שפירסם לרבים עבר בהחלט על עוון לשון הרע וכגון אלו העיתונים למיניהם שמלאים בלשון הרע למכביר ועוד עוונות רבים כותבים, ואסור להחזיקם בביתו וכ''ש לקראם וכל המדפיסם והמפרסמם חוטא ומחטיא הרבים ואין מספיקים בידו לעשות תשובה.

האומר לשומעים שלא לספר

גרסינן בפרק זה בורר (מסכת סנהדרין דף לא.) תנו רבנן: מניין לכשיצא [הדיין] לא יאמר הריני מזכה וחבירי מחייבין אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי תלמוד לומר לא תלך רכיל בעמיך ואומר הולך רכיל מגלה סוד. ההוא תלמידא דנפיק עליה קלא, דגלי מילתא [מגלה דברים דברי לשון הרע] דאיתמר בי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין, אפקיה רב אמי מבי מדרשא, אמר: דין גלי רזיא [זה האיש מגלה סוד] ע''כ דברי הגמרא ולמדו מכאן שאם האומר מזהיר שלא לומר, אפילו אמרו בפני רבים יש בו משום לשון הרע כ''כ בהגהות מיימוניות אות ז וכתב מרן בכסף משנה הטעם דהא אין שם טענת חברך וכו' שכל אחד יזהר מלגלות סודו ע''כ ונראה לי שאם בין השומעים יש לפחות שלושה אנשים שמוחזקים כמגלי סודות גם בכי האי גוונא שרי.

המקום ברוך הוא יעזרינו על דבר כבוד שמו שנזכה לדבר רק דברי תורה ותשובה ותפלה ונזכה לביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן ואמן.                
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לק''י

פרשת בראשית שנת התשע''ו


קריאת שמות וחכמת האדם

{כו} וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל-הָאָ֔רֶץ וּבְכָל-הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל-הָאָֽרֶץ: {כו} וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל-הָאָ֔רֶץ וּבְכָל-הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל-הָאָֽרֶץ: {יט} וַיִּ֩צֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן-הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל-חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל-עוֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל-הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה-יִּקְרָא-ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא-ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ:

איתא במדרש ויחכם מכל האדם, מאדם הראשון, מה היתה חכמתו את מוצא כשבקש הקב"ה לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת, אמר להם נעשה אדם בצלמנו, אמרו לפניו (תהלים ח') מה אנוש כי תזכרנו, אמר להם, אדם שאני רוצה לבראות חכמתו מרובה משלכם, מה עשה כינס כל בהמה חיה ועוף והעבירן לפניהן, אמר להם מה שמותן שלאלו, לא ידעו, כיון שברא אדם העבירן לפניו, אמר לו מה שמותן שלאלו, אמר לו לזה נאה לקראות שור, ולזה ארי, ולזה סוס, ולזה חמור, ולזה גמל, ולזה נשר, שנאמר (בראשית ב') ויקרא שמות, אמר לו ואתה מה שמך, אמר לו אדם, למה שנבראתי מן האדמה. אמר לו הקב"ה אני מה שמי, אמר לו ה', למה שאתה אדון על כל הבריות, היינו דכתיב (ישעיה מ"ב) אני ה' הוא שמי, הוא שמי שקרא לי אדם הראשון... (במדבר טז ג). וכן כתוב בזוהר חדש אמר רבי יעקב בר אידי, חכם היה אדם הראשון, שהיה מכיר ויודע לכל מי שהיה בו נפש חיה, ומי שהיה בו נשמה, כשבאו אצלו, הכיר את כלם, הדא הוא דכתיב, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה, (בראשית תסה) וראה מה שכתוב בלקח טוב הוא שמו - שיעמוד לו לדורות, כי ברוח הקדש קרא להן שמות ולו ולאשתו ע''כ ומבואר מכאן שלא מחכמתו שלאדם אלא מרוח הקדש נאמר לו ולכאורה שוה האדם למלאכים וצדקו באמרם מה אנוש וכו, וצריך לומר שהקב''ה ראה בחכמת האדם והוסיף לו חכמה משלו כמו שכתוב יהיב חכמתא לחכימין אבל המלאכים נחסר מהם זה הדבר.

הלכות עבודה זרה

{כה} וַיֵּ֨דַע אָדָ֥ם עוֹד֙ אֶת-אִשְׁתּ֔וֹ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ שֵׁ֑ת כִּ֣י שָׁת-לִ֤י אֱלֹהִים֙ זֶ֣רַע אַחֵ֔ר תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן {כו} וּלְשֵׁ֤ת גַּם-הוּא֙ יֻֽלַּד-בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ אֱנ֑וֹשׁ אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָֽה:

כתב הרמב''ם בפרק ראשון מהלכות עבודה זרה הלכ''א וזה לשונו בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה. וזו היתה טעותם. אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו. כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך. כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודה זרה. וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה. לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה. הוא שירמיהו אומר מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא. כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא. ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהאל צוה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך וכך ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ. ומודיע להם צורה שבדה מלבו ואומר זו היא צורת הכוכב פלוני שהודיעוהו בנבואתו. והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות ומתקבצין ומשתחוים להם ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה. וכהניהם אומרים להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו ועשו כך וכך ואל תעשו כך וכך. והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דבר עמהם ואמר להם עבדוני בכך וכך והודיע להם דרך עבודתו ועשו כך ואל תעשו כך. ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות. וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה שלעץ ושלאבן וההיכל שלאבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה. והחכמים שהיו בהם כגון כהניהם וכיוצא בהן מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר. ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו. כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו. כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי עבודה זרה והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה. וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים. וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן. והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם. וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו. וישב יצחק מלמד ומזהיר. ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו. ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם. וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד. והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'. עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות. ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה. וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן. ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן שלכל הנביאים ושלחו. כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה.

עיקר הצווי בעבודה זרה שלא לעבוד אחד מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבעה היסודות ולא אחד מכל הנבראים מהן ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלהים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה הרי זה עובד עבודה זרה. וענין זה הוא שהזהירה תורה עליו ואמרה ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים. כלומר שמא תשוט בעין לבך תראה שאלו הן המנהיגים את העולם והם שחלק ה' אותם לכל העולם להיות חיים והווים ואינם נפסדים כמנהגו שלעולם ותאמר שראוי להשתחוות להם ולעובדן. ובענין הזה צוה ואמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם. כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא עכ''ל רבנו הרמב''ם.


לק''י

פרשת וילך שנת התשע''ו



וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד:

איתא במדרש רבה פרשה ט ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך הלכה אדם מישראל שמתו מוטל לפניו מהו שיהא מותר לו להתפלל. כך שנו חכמים מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ולמה למדונו רבותינו כן כיון שרואה צרתו לפניו דעתו מובלגת אבל משנקבר כל שבעת ימי האבל הוא זקוק לכל דבר שלמצוה ומנין אתה למד לאבל שבעת ימים א"ר אבא בר אבינא שכן מצינו ביוסף (בראשית נ) ויעש לאביו אבל שבעת ימים והשבת עולה מן המנין. א"ר יוסי בר זבידא בשם ריש לקיש יש לך ללמוד ממקום אחר מנין שנא' (עמוס ח) והפכתי חגיכם לאבל מה ימי החג שבעה אף ימי האבל שבעה.

אמרו רבותינו מעשה היה בימי רבי שמעון בן חלפתא שהלך לברית מילה וסעד שם אביו של תינוק והשקה אותן יין ישן בן שבע שנים אמר להן מן היין הזה אני מיישן לשמחתו שלבני היו סועדין עד חצי הלילה. רבי שמעון בן חלפתא שהיה בטוח על כחו יצא לו בחצי הלילה לילך לעירו. מצא שם מלאך המות בדרך וראה אותו משונה אמר לו מי אתה אמר לו שלוחו שלמקום אמר לו ומפני מה אתה משונה אמר לו אני משיחתן שלבריות שהן אומרים כך וכך אנו עתידין לעשות ואינו יודע אימתי הוא נקרא למות אותו האיש שהיית סועד אצלו ואמר לכם מן היין הזה אני מיישן לשמחת בני והרי הגיע פרקו ליטול אחר שלושים יום. אמר לו הראה לי את פרקי אמר לו לא עליך ולא על כיוצא בך אני שולט פעמים שהקב"ה חפץ במעשים הטובים ומוסיף בכם חיים שנאמר (משלי י) יראת ה' תוסיף ימים רבנן אמרי קשה לפני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים מנין שנאמר (תהלים קטז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו תדע לך כך היה צ"ל למשה הנה אתה מת ולא אמר כך אלא הניח אותו ותלה המיתה בימים מניין ממה שקרינו בענין (דברים לא) הן קרבו ימיך למות:
ְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְ

לק''י

פרשת מטות מסעי שנת התשע''ה


(יד) וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: (טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: (טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה':

להמית את מי שגרם החטא אין צריך לצוות

החייתם כל נקבה. אף על פי שבמלחמת כל אומה חוץ משבעה אומות כתוב רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך לא היה לכם להחיות לפחות אותם הנשים שהכרתם שהיו לכם לתקלה בדבר בלעם (ספורנו). על דרך שאמרו בשוכב עם בהמה שדינה למות מטעם שכל רואיה יכירוה שפלוני עשה אתה מעשה ונהרג עליה, וטעם שני שהבהמה הביאה תקלה לאדם ושני הטעמים מתאימים, עיין בסנהדרין דף נה. ויסוד גדול אנו רואים כאן שפקודי החיל היו צריכים להמית את הגורמות לחטא מבלי שנצטוו על כך.

(כא) וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: (כב) אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: (כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:



כל הכועס משכח תלמודו

ויאמר אלעזר הכהן וגו'. לפי שבא משה לכלל כעס, בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים, וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר ויקצוף (משה) על אלעזר ועל איתמר (ויקרא י, יז), בא לכלל כעס, בא לכלל טעות. וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע (במדבר כ, יא), על ידי הכעס טעה. אשר צוה ה' וגו'. תלה ההוראה ברבו (ספרי קנז), (רש"י).

גרסינן בפרקא קמא דתענית (ד.) ואמר רבא: האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דקא מרתחא ליה (שיש לו רוחב לב מתוך תורתו, ומשים ללבו יותר משאר בני אדם, וקא משמע לן דחייבין לדונו לכף זכות רש''י), שנאמר (ירמיהו כ"ג) הלוא כה דברי כאש נאם ה'. ואמר רב אשי: כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל, אינו תלמיד חכם, שנאמר (ירמיהו כ"ג) וכפטיש יְפֹצֵץ סלע. אמר ליה רבי אבא לרב אשי, אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה, דכתיב (דברים ח') ארץ אשר אבניה ברזל, אל תקרי אבניה אלא בוניה. אמר רבינא: אפילו הכי, מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא, שנאמר (קהלת י"א) והסר כעס מלבך וגו'.

לפי שהכעס הוא ממדות הגרועות כמפורש במסכת נדריםא אמר דיש לדון הת"ח לכף זכות דאורייתא כו' שהתורה היא דבר רוחני דומה לאש כמ"ש אש דת למו שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה וכשתבא התורה בגוף הת"ח היא מרתחת את הגוף ומביאו בטבע לידי כעס שהוא מרתיח הלב. ומסיק [רבינא] דבעי למילף נפשיה כו' דהיינו להרגיל עצמו כדי להרחיק עצמו ממדה רעה זו גם שהוא ת"ח כמ"ש ההרגל על כל דבר שלטון (מהרש''א).

כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם.

וקשה לי הא אמרינן בריש פרק ששי דפסחים (דף ס"ו) כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ונפקא לן ממשה דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וכתיב ויאמר אלעזר הכהן זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה מכלל דמשה איעלם מיניה. עוד אמרינן התם אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ונפקא לן מאלישעב דכתיב לולי פני יהושפט וגו' אם אביט אליך וגו' והא אלישע חכם ונביא הוא ואף על גב דכעסו לשם שמים. משה כעס על שהחיה הנקבות של מדין שעל ידן היתה תקלה לישראל כדכתיב בקרא. ואלישע כעס על יהורם בן אחאב שהיה רשע ועובד עבודה זרה ואפילו הכי נסתלק חכמתו ממשה ונביאותו מאלישע ואמאי הא לרב אשי שפיר עשו ואדרבה חיובא נמי איכא דהא אמר כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו ת"ח. ואם נפרש להא דרב אשי שאינו קשה כברזל במילי דידיה בכבודו מיירי הא כל שכן במילי דשמיא ככעסו שלמשה ואלישע שיש בו משום כבוד המקום דשפיר דמי.

ושמא יש לומר דהא דרב אשי איירי בשאי אפשר בענין אחר אלא על ידי כעס להטיל אימה על התלמידים ועל שאר העם ולזרוק בהן מרה אבל אם יודע שיצייתו אותו בלי כעס וזריקות מרה לאו שפיר דמי לכעוס. ואותם פקודי החיל שקצף משה עליהן צדיקים היו כדמוכח בקראי ובלא כעס הוו צייתי לדברי משה להרוג את הנקיבות ולתקן את אשר עוותו ולא היה לו לכעוס. וכן נמי אם היה ידוע לו שאפילו על ידי כעס וזריקת מרה לא יועיל להשיבו מרעתו מה בצע לכעוס כיון דלא יועיל ואלישע היה יודע ביהורם שהיה מושרש בחטאו ועל ידי כעסו לא ישוב מרעתו ולא היה לו לכעוס אבל באפשר למחות בידם על ידי כעס וזריקת מרה בהכי מיירי רב אשי דאפילו לכבודו וכל שכן לכבוד המקום מצוה לכעוס כדי לזרוק בם מרה, (גבורת ארי).

מעט מהלכות טבילת כלים.

אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא. רבותינו דרשו מכאן שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות. וכלי נדה הכתובים כאן דרשו מים הראוים לטבול בהן נדה. וכמה הן ארבעים סאה (רש''י).

עפ''י שלחן ערוך סימן קכ

א. הקונה מהגוי כלי סעודה של מתכת או שלזכוכית, או כלים המצופים באבר מבפנים, אף על פי שהם חדשים צריך להטבילם במקוה או מעיין שלארבעים סאה.

ב. צריך שיהא הכלי רפוי בידו בשעת טבילה, שאם מהדקו בידו הוי חציצה. ואם לחלח ידו במים תחלה, אין לחוש. ודוקא שלחלח ידיו במי מקוה, אבל לא במים תלושים.

ג. יברך על טבילת כלי. ואם הם שנים או יותר, מברך על טבילת כלים.

ד. השואל או שוכר כלי מהגוי, אינו טעון טבילה. אבל אם ישראל קנאו מהגוי והשאילו לחבירו, טעון טבילה, שכבר נתחייב ביד הראשון. ויש מי שאומר שאם לא לקחו הראשון לצורך סעודה, אלא לחתוך קלפים וכיוצא בו, אין צריך להטבילו. אבל הראשון אסור להשתמש בו לצרכי סעודה, אפילו דרך עראי, בלא טבילה, אף על פי שלקחו לצורך קלפים. וכן אם קנאו ישראל השני מן הראשון לצורך סעודה, צריך טבילה גבי השני.

ו. ישראל שנתן כסף לאומן גוי לעשות לו ממנו כלי, אינו צריך טבילה.

ז. ישראל שמכר כלי לגוי וחזר ולקחו ממנו, צריך טבילה. אבל אם משכנו בידו וחזר ופדאו ממנו, אינו צריך טבילה.

ח. ישראל וגוי שקנו כלי בשותפות, אין צריך טבילה.

ט. ישראל שגנבו או גזלו ממנו כליו והוחזרו לו, אין צריך טבילה. אבל שר או מושל שאָנְסוּ ישראל ולקחו כליו והוחזרו לו, צריכין טבילה, דכבר נשתקעו ביד הגוי.

י. צריך להטביל ידי הכלי.

יא. צריך להעביר החלודה קודם טבילה. ואם לא העביר, אם מקפיד עליו, חוצץ. ואם שפשף ונתן בגחלים ונשאר עדיין מעט שלחלודה שלא יכול לעבור על ידי כך, הוי מיעוטו שאינו מקפיד עליו, ואינו חוצץ.

יב. אין מאמינים קטן על טבילת כלים. אבל אם הטבילו לפני גדול, הוי טבילה.

יג. אם הטביל כלים על ידי גוי, עלתה להם טבילה. אבל אינו נאמן על הטבילה.

יד. אם שכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יום טוב, יתננו לגוי במתנה ואחר כך ישאלנו ממנו ומותר להשתמש בו. וכן יעשה אפילו בחול, במקום שאין לו מקוה. ואם עבר והשתמש בכלי בלא טבילה, לא נאסר מה שנשתמש בו, ויטבילנו אח''כ.

א דף כב ע''א אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר, (קהלת יא) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר, (משלי טז) כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה; ולא עוד, אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנאמר, (דברים כח) ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש, איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש? הוי אומר: אלו התחתוניות. ובע''ב שם אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס, אפי' שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר, (תהלים י) רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו. ר' ירמיה מדיפתי אמר: משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר, (קהלת ז) כי כעס בחיק כסילים ינוח, וכתיב, (משלי יג) וכסיל יפרוש אולת. רב נחמן בר יצחק אמר, בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו, שנאמר, (משלי כט) ובעל חימה רב פשע.

בעיין במלכים ב פ''ג פ''יג דאלישע הבין שאינו יכול להתנבא כיון שנמצא אתו יהורם בן אחאב שהיה רשע וזו היתה תרעומת שלו עליו ולא כדי שיחזור בתשובה ולכן הוצרך מנגן ונראה שזה קצת סותר למה שהבין הרב גבורת ארי במסקנה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לק''י

פרשת חֻקַּת שנת התשע''ה


מיתת מרים

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה': וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם:

ותמת שם מרים: למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת. אף היא בנשיקה מתה ומפני מה לא נאמר בה על פי ה', שאינו דרך כבוד של מעלה. ובאהרן נאמר על פי ה', באלה מסעי (רש''י).

ולא היה מים לעדה: מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים (רש''י).

והרב כלי יקר כתב שעל צד העונש חסרו המים לפי שלא הספידוה כראוי, כי במשה ואהרן נאמר ויבכו אותם בני ישראל וכאן לא נאמר ויבכו אותה, ונאמר ותמת שם ותקבר שם, כי במקום שמתה שם תהא קבורתה לאלתר ונשכחה כמת מלב ולא הרגישו בהעדרה כלל על כן נחסרו להם המים כדי שידעו למפרע שהבאר היה בזכות מרים.  והבדל יש בין שני אלו הפירושים דלפירוש''י המים חסרו רק בגלל פטירת מרים שהיו בזכותה ולא שנענשו שלא הספידוה כראוי. ולהרב כלי יקר נחסרו המים רק בגלל שלא הספידוה כראוי אבל אם לא היו מתרשלים בכך ההבאר היתה נשארת. ולפירושו צריך עיון שהרי אמרו חז''ל שהמן היה להם בזכות משה וענני כבוד בזכות אהרן והבאר בזכות מרים, והנה שנפטר אהרן נסתלקו ענני כבוד ונראו ישראל, שנאמר ויראו כל העדה ואח''כ וישמע הכנעני מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל (ראש השנה ג.) ובאהרן לא נתעצלו ישראל להספידו וכן במשה. לכן נראה יותר כפירש''י ואפשר שמכח קושיא זו לא פירש''י כפירוש הכלי יקר אע''ג דפירושו יקר ואפשר שזה וזה גורם.


שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שמד



א. מצוה גדולה להספיד על המת כראוי. ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב, כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו. ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין בהם קצת, רק שלא יפליג. ואם לא היו בו מדות טובות כלל, לא יזכיר עליו. וחכם וחסיד, מזכירים להם חכמתם וחסידותם. וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל, או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו, גורם רעה לעצמו ולמת.

ב. כשם שמספידין על האנשים כך מספידין על הנשים כראוי להן, (ונספדות בין האנשים וחכמים) (טור).

ג. במקום שרגילין להשכיר מקוננות להספיד, חייב להשכיר מקוננות להספיד על אשתו. ואם לא רצה, בא אביה ומשכיר, ומוציא ממנו בעל כרחו.

ד. קטן, בן כמה שנים יהיה כשמספידין עליו, עניים בני חמשה, עשירים בני ששה, בני זקנים כבני עניים. אבל צדוק הדין וקדיש, אומרים על תינוק משעברו עליו שלשים יום. הגה: ואין נוהגים כן, אלא עד שיהיה בן י"ב חדש שיוצא במטה, כדלקמן סימן שנ"ג סעיף ה'.

ה. בני עשירים ובני חכמים, מוסיפין קצת על שבח מעשיהם.

ו. תינוק שיודע לישא וליתן, מספידין אותו במעשה עצמו. ואם אין לו מעשים, מספידין אותו במעשה אבותיו. ואם אין להם מעשים, מספידין להם במעשה קרוביו.

ז. הכלה, מספידין אותה בין במעשה אביה ה בין במעשה בעלה.

ח. המחותך והמסורס והנפלים, ובן שמונה, וכן בן תשעה מת, והגוים והעבדים, אין מתעסקין להספד וללוות.

ט. יורשים שאינם רוצים לפרוע שכר הספדן, מוציאים מהם בעל כרחם.

י. מי שצוה שלא יספדוהו, שומעין לו. (אבל אם צוה שלא לנהוג עליו ז' וגזירת שלשים, אין שומעין לו) (מהרי"ו סימן ד' /י"ז/).

יא. איסור תלישת שיער, וכן שריטה על מת, בסימן ק"פ.

יב. העם העוסקים בהספד, כל זמן שהמת מוטל לפניהם, נשמטים אחד אחד וקורין את שמע ומתפללין. אין המת מוטל לפניהם, הם יושבים וקורים, והאונן יושב ודומם; הם עומדים ומתפללים, והוא מצדיק עליו את הדין ואומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתגדור פרצותינו ופרצות עמך בית ישראל.

יג. לאחר קבורה מפסיקין ההספד, בין בקריאת שמע בין בתפלה. (ועיין באורח חיים סימן ע"ב).

יד. אין עושין שני הספדים בעיר אחת, אלא א"כ יש שם רוב עם ליחלק לשנים ויהיה בכל הספד עם כדי צרכו.

טו. אין עושים שני הספדים בעיר אחת, אלא אם כן יש כדי לספר שבחיו של זה ושבחיו של זה.

טז. אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת, כגון צרכי קבורתו והספד, אבל שאר כל דבר, אסור. והני מילי בדברי תורה, אבל במילי דעלמא לית לן בה.

יז. מותר לומר פסוקים ודרשה לכבוד המת, בתוך ארבע אמותיו או בבית הקברות (מהרא"י בביאור מא"ח לדעת רמ"ה).

יח. חכם שמת, בית מדרשו בטל, שסופדין אותו כל שבעה. אבל שאר מדרשות, עוסקין בתורה אפילו בשעת הספד. ואחר ההספד אין תלמידיו מתקבצים בבית מדרשו, אלא מתחברים שנים שנים ולומדים בבתיהם. אב בית דין שמת, כל מדרשות שבעיר בטלין, והרגילין להתפלל בבית הכנסת משנים מקומם. נשיא שמת, כל בתי מדרשות שבכל מקום שמספידין אותו בטלים, ואחר ההספד אין נכנסים לבית המדרש, אלא מתחברים שנים שנים ולומדין בבתיהם. וכל בני העיר מתפללים בבית האבל, בין בחול בין בשבת, חוץ מקריאת התורה בשבת ושני וחמישי, שקורין בבית הכנסת. ולא יטיילו בשוק, אלא יושבים משפחות משפחות ודוים כל היום.

יט. מספידין תלמידי חכמים ונשותיהם בבית הכנסת ובבית המדרש, אבל לא שאר העם.

כ. חכם ואלוף וגאון, מכניסין אותו לבית המדרש, ומניחין המטה במקום שהיה דורש, וסופדין אותו שם. וכשמוציאים המטה, סופדים אותו עד בית הקברות, וביום השביעי עולים לבית הקברות ומבקרין אותו, וכן ביום שלשים ותכלית י"ב חדש, מבקרין ומשכיבין אותו
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לק''י

פרשת קרח שנת התשע''ה


כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה: וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא: אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה: וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה:

חלק ממתנות כהונה הם הבכורות שניתנים לכהן ושלושה מיני בכור הם: בכור אדם ובכור בהמה טמאה שהוא פטר חמור ושניהם פודים. ובכור בהמה טהורה שאינו נפדה אלא ניתן לכהן. בכור בהמה טהורה ובכור אדם כתובים שניהם בפרשתינו ואילו בכור חמור כבר נכתב בספר שמות.

הלכות בכור הרמב''ם הלכות בכורות פרק ראשון.

א. מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים בין באדם בין בבהמה טהורה בין ממין החמור. בין שהיו שלימים בין שהיו טריפות שנאמר קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה. וכולן לכהנים.

ב. בכור אדם ובכור חמור נפדים ופדיונם לכהנים ובכור בהמה טהורה נשחט בעזרה כשאר קדשים קלים. זורקין דמו ומקטיר אימוריו כמו שביארנו במעשה הקרבנות ושאר הבשר נאכל לכהנים שנאמר אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה אך בכור שור לא תפדה קדש הם ובשרם יהיו לך.

ג. בכור בהמה טהורה שהוא בעל מום בין שנולד במומו בין שנפל בו מום אחר שהיה תמים הרי הוא לכהן אם רצה אוכלו בכל מקום או מוכרו או מאכילו למי שירצה אפילו לנכרי מפני שהוא חולין. שנאמר וכי יהיה בו מום פסח או עור וגו' הטמא והטהור יחדו יאכלנו כצבי וכאיל והרי הוא נכסי כהן.

ד. מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי זה קדש שנאמר תקדיש לה' אלהיך ואם לא הקדישו הרי זה מתקדש מאליו וקדושתו מרחם היא.

ה. מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחוצה לארץ ואין מביאין בכורות מחוצה לארץ לארץ שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך. ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכור בקר וצאן וממקום שאין אתה מביא מעשר דגן אי אתה מביא בכור בקר וצאן אלא הרי הוא כחולין ויאכל במומו. ואם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב אלא יאכל במומו. ומצוה זו נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כמו מעשר דגן. ואינה נוהגת במוקדשין כשהן בקדושתן קודם שיפדו בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית.

ו. הכל חייבין בבכור בהמה טהורה כהנים לויים וישראלים. ואף על פי שהבכור לכהן אם נולד לו בכור מקריב דמו ואימוריו כמו שביארנו ואוכל שאר הבשר בתורת בכור. שנאמר כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך וגו'. אבל בכור אדם ובכור בהמה טמאה כהנים ולויים פטורין כמו שביארנו בהלכות מתנות כהונה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת שלח לך שנת התשע''ה

וגם ילידי הענק ראינו שם:

מה ראו, ראו אחימן ששי ותלמי ונכנעו מהן, אבל יהושע וכלב שהאמינו ביוצרם לא נכנעו מהן, אלא ראו זיו פניהן משונה ומראה מות נטוי עליהם שנאמר סר צלם מעליהם (מדרש הגדול).

ויש להבין ענין המדרש הזה הלא כל המרגלים ראום ביחד ולמה עשרת המרגלים ראום ונכנעו ואילו יהושע וכלב לא רק שלא נכנעו אלא ראו את מותם שלענקים הללו? ונראה דהענין טמון בסבת הליכתם לשם שהמרגלים בעצה רעה הלכו לשם כמו שפירש''י על פסוק ''וילכו ויבאו'' מהו וילכו, להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה. אבל יהושע וכלב הליכתן היתה לשם שמים כמו שכתוב בגמרא סוטה (לד:) ויעלו בנגב ויבא עד חברון ויבאו מבעי ליה אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות אמר להן אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים יהושע כבר בקש משה עליו רחמים שנאמר (במדבר יג) ויקרא משה להושע בן נון יהושע יה יושיעך מעצת מרגלים והיינו דכתיב (במדבר יד) ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו ע''כ וכל דיין שבא לפסוק באיזה דבר מה אם יש לו פניות כל שהן הן גורמות לו להפך הדין ולכן כתוב בתורה ושחד לא תקח כי השוחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים, והדין בענין השוחד הוא לא רק בדיין אלא בכל אדם שבא לעשות דבר מה. והנה המרגלים הליכתן בעצה רעה היתה ולכן כל דבר שקרה או ראו פירשו לצד השלילי כגון זה וכגון מש''כ ''ארץ אוכלת יושביה היא'' הם לא ידעו שהקב''ה עשה עמהם חסד שיתעסקו בקבורת מתיהן ולא יתיחסו למרגלים אלא הם פירשו שהארץ מקברת אנשיה, אמנם יהושע וכלב שכל רצונם היה לעשות קונם הליכתם בעצה טובה הבינו שכל מה שהקב''ה עושה לטובה הוא עושה שהארץ מובטחת לבני ישראל ואם לא יוכלו להורישם איך ירשוה? וכיון שהאמינו בהשם ובמשה עבדו ראו את הענקים כאילו הם מתים אעפ''י שגבורים גדולים היו. על כן ראוי לאדם לשום דרכיו ושכל מעשיו יהיו לשם שמים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת בהעלותך שנת התשע''ה

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה': וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם: וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם: וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה: וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ: וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת: וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ: אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵ-ל נָא רְפָא נָא לָהּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף: וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם: וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן:


כמה הלכות מהרמב
''ם בהלכות טומאת צרעת פרק ששה עשר

הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה. שהרי לובן עור האדם, קרוי צרעת. ונפילת מקצת שיער הראש או הזקן, קרוי צרעת. ושינוי עין הבגדים או הבתים, קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראה אותו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו שלעולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע {א}. שהמספר בלשון הרע, משתנות קירות ביתו. אם חזר בו, יטהר הבית. ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית, משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו, יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו, יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצות ולשון הרע {ב}. ועל עניין זה הוא מזהיר בתורה ואומר "הישמר בנגע הצרעת. זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים בדרך" (דברים כד,ח-ט). הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה שהיא גדולה ממנו בשנים, וגידלה אותו על ברכיה, וסיכנה בעצמה להצילו מן הים. והיא לא דיברה בגנותו, אלא טעת שהשות אותו לשאר נביאים. והוא לא היה מקפיד על כל אלו הדברים {ג}, שנאמר "והאיש משה, עניו מאוד" (במדבר יב,ג). ואף על פי כן, מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים, שמרבים לדבר גדולות {ד} ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרצה לכוין אורחיו, להתרחק מישיבתן ומלדבר עימהן, כדי שלא ייתפס אדם ברשת רשעים, וסכלותם. וזה הוא דרך ישיבת הלצים הרשעים. בתחילה מרבין בדברי הבאי, כעניין שנאמר "וקול כסיל, ברוב דברים" (קוהלת ה,ב), ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים, כעניין שנאמר "תיאלמנה, שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק" (תהילים לא,יט), ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים וליתן דופי בדבריהם, כעניין שנאמר "ויהיו מלעיבים, במלאכי האלוהים, ובוזים דבריו, ומיתעתעים בנביאיו" (דברי הימים ב לו,טז). ומתוך כך באין לדבר באלוהים וכופרין בעיקר, כעניין שנאמר "ויחפאו בני ישראל, דברים אשר לא כן, על ה', אלוהיהם" (מלכים ב יז,ט). והרי הוא אומר "שתו בשמים, פיהם ולשונם, תיהלך בארץ" (תהילים עג,ט). מי גרם להם לשית בשמים פיהם, לשונם שהלכה תחילה בארץ. זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות, וישיבת כנסיות של עמי הארץ, וישיבת בתי משתאות עם שותי שיכר. אבל שיחת כשרי ישראל וצדיקיהם אינה אלא בדברי תורה, ודברי חכמה; ולפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן, ומזכה אותן בה, שנאמר "אז נדברו יראי ה', איש אל ריעהו ויקשב ה', וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה', ולחושבי שמו" (מלאכי ג,טז).

קצת הערות

{א} גרסינן בפרק כהן המשיח (הוריות י.) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם בשורה היא להם שנגעים באים עליהם דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר פרט לנגעי אונסין ובויקרא רבה תני רבי חייא וכי בשורה טובה היא להן שנגעים באים עליהם תני רבי שמעון בן יוחאי האמוריים היו מטמינים אוצרות וכו' ע''כ אולם לפי דברי רבינו היא בשורה ממש בפשוטו, והוא שלא יחשוב מי שאירע נגע בקירות ביתו שבא עליו עונש מן השמים, אלא אדרבה ידע כי זו היא לטובתו אזהרה שלא יבא גם לנגעי בגדים ונגעי בשר, ובעיקר להמנע תיכף מלספר בלשון הרע הוא שמירת הלשון, ואזהרות אלו מן הקל אל החמור כנ"ל הוא להמנע מעבירה, שלא נמצא אזהרה כזו בשום אומה ולשון אלא לאומה הישראלית דוקא בארץ ישראל, ועפ"ז שפיר דרש רבי יהודה קרא דונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם לבשורה טובה ממש בפשוטו (ספר אור הישר לרבי שמעון קופנהגן).

{ב} בא וראה כמה חס הקב''ה על האדם וכמה ארך אפים יש לפניו שאעפ''י שחטא והמשיך לחטוא ולא חזר בו אין הקב''ה מביא לו עונשו אלא כדי שיחזור בתשובה וזה שכתב רבנו שיהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים והענין הוא שאפילו הרשעים יבדלו ממנו וזה כדי שישוב בתשובה שלימה וע''ז אמר בנביא כי לא אחפוץ במות המת כי בשוב רשע מדרכו וחיה.

{ג} דברי רבנו ראויים אליו ז''ל (כסף משנה). ויש להבין מה רצה לרמוז לנו מרן ז''ל באמרו אלו הדברים וראיתי להעתיק דברים שכתב בספר מרפא הבושם וז''ל ואם הכריחו (למשיג על הרמב''ם) הזמן והענין, והצריכו לדבר ולומר שאיני בעל דת ולא מעשים טובים, יאמר זה, וכל זה כולו בעיני חי ה' יתברך לא יזיקני ולא יכעיסני. ואפילו ראיתיו בעיני ושמעתי באזני, או עושה לפני לא הייתי חושש, אלא אדרבא הייתי נכנע אליו ומשיב דברים טובים נאים ורכים, או אשתוק או אשיב לפי הענין דברים נאים ודברי ענוה כפי הצורך והשעה ע''כ ועליו נאה לומר ''ממשה ועד משה לא קם כמשה'', ''והאיש משה עניו מאד''.

{ד} ע''ש הפסוק יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות (תהלים יב' ד') ועיין בפרק שביעי מהלכות דעות הלכה ג'.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת נָשֹא שנת התשע''ה


ברכת כהנים


וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם:

איתא במדרש (במדבר רבה פרשת נשא פרשה יא סימן ב) משגיח מן החלונות בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאהרן ולבניו כה תברכו וגו' אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים לכהנים את אומר שיברכו אותנו אין אנו צריכין אלא לברכותיך ולהיותינו מתברכים מפיך הה"ד (דברים כו) השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו' אמר להם הקדוש ברוך הוא אף על פי שאמרתי לכהנים שיהיו מברכין אתכם עמהם אני עומד ומברך אתכם לפיכך הכהנים פורשים את כפיהם לומר שהקב"ה עומד אחרינו ולכך הוא אומר משגיח מן החלונות מבין כתפותיהם של כהנים מציץ מן החרכים מבין אצבעותיהם של כהנים, ענה דודי ואמר לי ואני אברכם כה תברכו הה"ד (בראשית יב) ואעשך לגוי גדול וגו'.


הלכה

א. כתב מרן בשלחן ערוך אעפ''י שנטלו הכהנים ידיהם שחרית חוזרים ונוטלים ידיהם עד הפרק (או''ח סימן קכח ס''ו), דכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. כלומר כשתשאו ידיכם קדשו אותם והיינו נטילה וברכו את ה' והיא ברכת כהנים (שתילי זתים סק''יג). ודעת הרמב''ם ורש''י שאפשר לסמוך על נטילת ידים שחרית אם שמר ידיו וכן מנהג יהודי תימן ומצרים (שם סק''יח).

ב. מנהגינו שהכהנים מתחילים לומר יברכך ורק אח''כ מקרא אותם השליח צבור מילה במילה (מרן שם ס''יג ושתילי זתים). ואין חילוק בזה בין אם יש שם כהן אחד או יותר (שו''ת החיים והשלום או''ח סימן מט). והטעם שצריך להקרותם כדי שלא יטעו ואסמכוה אקרא אמור להם מלמד שהשליח צבור מקרא אותם (שתילי זתים סק''לג). ועוד טעם אחר ראיתי שהחזן הוא הסרסור המושך שפע צינור ממקור הברכות תחילה ומוריק אותם על ראש הכהנים יחולו, כי הוא אומר תחילה אל הכהן יברכך ה' כדי לעשות את הכהן תחילה כלי גדוש ומלא ברכת ה' ואח"כ כשהכהן אומר לישראל יברכך ה'. הוא מוריק מן כלי מלא על כלי ריקן, אבל אם לא היה הכהן מתברך תחילה היה מוריק מכלי ריקן אל כלי ריקן. ובזה מיושב מ"ש (בראשית יב.ג) ואברכה מברכך ומקללך אאר. והל"ל ואאר מקללך כדרך שאמר ואברכה מברכך. אלא שר"ל שהכהן המברך את ישראל אני מברכו תחילה כדי לעשות את הכהן כלי מלא וגדוש ויוריק מן כלי מלא ברכת ה' על ישראל אבל בקללה אין שייך לומר כן אלא אחר שיקללם אאר אותו ולא קודם, לכך נאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם תחילה, ע"י שיאמר החזן לכהן תחילה יברכך ה' (כלי יקר).

ג. צריך הכהן לברך במתינות בכנוה ובלב שלם ולא בחפזון ובבהילות (רש''י ולמד כן מתיבת אמור שכתובה מלא וי''ו).
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת בְּחֻקֹּתַי שנת התשעה

בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ:

                                                                          הפרשת חלה

ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד, מחוסר עצים (רש''י). ידועה התמיהה מנין לו לרש"י דבר זה, ומה לחוסר עצים לקללות התוכחה. ואפשר לבארו ע"פ שיטת רבי יהודה (פסחים לז, ב) שלחם שנתבשל קודם אפייתו פטור מחיוב הפרשת חלה, מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד", לחם האפוי בתנור אחד קרוי לחם ושאין אפוי בתנור אחד אין קרוי לחם. כלומר דוקא לחם האפוי באותו תנור הוא זה החייב בחלה אך לא כשנתבשל מעיקרא במקום אחד ואח"כ נאפה בתנור זה. נמצא לפי זה שמאחר שיצטרכו לאפות "בתנור אחד" כנאמר בפסוק הרי יתחייבו בהפרשת חלה, וזאת למרות הרעב העצום שישרור אז. וזה שהוקשה לו לרש"י כיון ששרויים הם ברעב עצום, הרי יכולים הם לבשל כל לחם בטרם אפייתו, שאז ייפטרו מחיוב הפרשת חלה וירויחו עכ"פ תוספת זו לבצקם. לכן פירש רש"י "מחוסר עצים", שכה רב יהיה מחסור זה עד שלא יהא בהם די גם לבישול וגם לאפיה. נמצא שיש כאן עצומה בתוספת לרעב שפוקדם, ייאלצו לאפות לחמם בתנור אחד ועוד יתחייבו להפריש מבצקם עבור "חלה" (בעל "יד אליהו"). אמנם לתנא קמא לחם שנתבשל ואח''כ נאפה בתנור חייב בחלה וכן נפסק להלכה ברמב''ם בפרק ששי מהלכות ביכורים הלכה יב ובטור ושלחן ערוך יורה דעה סימן שכט אבל באפה ואח''כ בישל בזה נחלקו הפוסקים דלרבנו חננאל פורה מן החלה ולהרי''ף חייבת וכן פסקו הרמב''ם והרא''ש וז''ל מרן בשו''ע (שם סעיף ח') עיסה שנלושה במים רותחין בין שנתן רותחין על גבי קמח בין שנתן קמח ברותחין חייבת בין שנאפה בתנור או באלפס בלא משקין עכ''ל. ודע שכל זה בנתבשל לגמרי ונאפה לגמרי ולא חילקו הפוסקים בזה, ויש בזמנינו לחם שהוא בצק רגיל וקודם אפייתו מבשלים אותו פחות משליש בישול ואח''כ אופים אותו ונשאלתי האם דינו כלחם או שברכתו מזונות ואין צריך לנטילת ידים. והנה לפי מה שכתבתי נידון דידן הוא לחם גמור אפילו לרבי יהודה דעד כאן לא אמר רבי יהודה שפטור מן החלה אלא בנתבשל בישול גמור ואח''כ נאפה ולא בנתבשל פחות משליש בישול.

כובאנה וגחנון.

הנה נתבאר בעיסה שבישלה שפטורה מן החלה ולכן ג'חנון פטור מן החלה. ואפילו מה שקוראים לו ''אפוי'' שנמכר בחניות אינו אלא מבושל, ויש הטועים בזה להחשיבו כאפוי וקובעים עליו סעודה ונוהגים בו כלחם גמור ואינו כי אם מבושל וברכתם לבטלה וסימנך ''אחרי נמכר גאולה תהיה לו'' שאע''פ שנמכר גאולה תהיה לו מחיוב חלה. ובדין הכובאנה יש חילוק דיש האופים אותה בתנור בכלי פתוח ודינה שחייבת בחלה ואם קבע עליה סעודה דינה כלחם, ואפילו לא קבע חייבת בחלה שאין ברכת המוציא קובעת בחלה אלא האפיה. ויש האופים אותה בתנור בכלי סגור והבצק נתבשל מהאדים והשמן ולכן פטור מן החלה, ויש שמפרישים חלה בלא ברכה, אבל אינו קובע עליה סעודה להיותה כלחם

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת בהר שנת התשע''ה

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיווְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם:


תנן בפרק הזהב (בבא מציעא דף נח ע''ב) כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח. אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו. ובגמרא תנו רבנן לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר. אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך הרי אונאת ממון אמור! הא מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים. הא כיצד אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך. אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה. אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב, הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד. אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה ויודע בו שלא מכר מעולם. רבי יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים שהרי הדבר מסור ללב וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך ור' אלעזר אומר זה בגופו וזה בממונו רבי שמואל בר נחמני אמר זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון ע''כ דברי הגמרא.


פירוש דברי הגמרא

כשם שאונאה במקח וממכר

אמר המאירי כשם שיש אונאה במקח וממכר כך יש אונאה בדברים ר"ל שאסור להונות את חברו ולגרום לו פסידא בדבריו והוא שאמר לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח שהרי מתוך שהוא בוש לומר שאינו רוצה ליקח משפיל לו מקחו לומר שאינו שוה כל כך ואחרים שומעים ונמצא גורם לו פסידא ואפילו לא היה אדם שם מ"מ הוא מטריחו ומצערו שחשב למכור ולא מכר ואח"כ נתגלגל לאונאת דברים שלא יביישהו בדבריו והוא שאמר אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר וגר לא תונה (בית הבחירה).

בן גרים

א. היינו זו אף זו דאפילו מעשה אבותיו אין לו להזכיר (תוספות). מיהו ק"ק בזה דמ"מ ה"ל למיתני כולה בגר ולמיתני ברישא היה גר אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם היה בן כו' ונראה לומר דבגר אין כאן אונאה שיאמר לו זכור מעשיך הראשונים דמה"ט הוא עדיף טפי אפילו מישראל כשר שפירש ממעשיו הראשונים ובא לחסות תחת כנפי השכינה ויצא הפסדו בשכרו זה משא"כ בבעל תשובה שכבר נצטוה וחטא וכן בן גרים הוא לא בא להתגייר רק אביו אבל דבר זה אונאה לו (מהרש''א בחידושי אגדות).
ב. פה שאכל נבילות. ולא נקט שאכל שאר איסורין משום דהני גריעי טפי שאכל דבר שהנפש קצה בהם דמה"ט אמרינן בפ"ג דהוריות דאוכל נבילה וטריפה כו' סתמו מין הוא משא"כ באוכל שאר איסורין ודו"ק (שם).

הלא יראתך כסלתך.

א. ונראה לפרש דודאי היה איוב מוחזק ומפורסם לכל לירא ולתם בדרכיו אלא שא"ל חבריו שלא היית ירא לש"ש רק לקבל פרס ויהיה כסלתך מלשון מזל כמו כוכבי השמים וכסיליהם ע"ש כסיל וכימה וא"ל ראינו עתה בך כי יראתך שהיית ירא בשביל כסלתך ומזלך שהיה טוב הוא תקותך ותום דרכיך הכל היה ע"ש מזלך ורוב הטובה שהיה לך ולא לש"ש זכור נא מי הוא נקי לאלהים כמ"ש והייתם נקיים מה' וגו' ואבד אבל אתה לא היית נקי מה' כי כל מעשיך לא היו רק לכסלתך ולרוב הטובה וע"כ היית אבד וק"ל (שם).

ב. עיין להרב חסדי דוד בביאורו לתוספתא זו דכתב דהיינו דוקא כה"ג דאיוב דלא נחשד על כך אז יש לנו לזכותו ולומר דמזליה גרם אבל אם הוא בענין שידעינן שיש בידו שום עון שיש לתלות שבשבילו באו אז ודאי שפיר דמי למימר ליה והו"ל בכלל הוכח תוכיח יעו"ש וכן נראה דעת הרב מוהר"ש אלגאזי בס' אהבת עולם דף י' ועיין להרב אשכנזי ז"ל באסיפתו [שטה מקובצת] לב"ק בדף צ"א בד"ה זאת אומרת (לב מבין על הרמב''ם בפרק רביעי מהלכות מכירה הל''יג) ושם כתב בשם המאירי ויראה לי בכונתם שאם הלבינו לכונת תוכחה כדי שיתבייש ויעזוב מתוך בשתו שלא יחטא עוד רשאי ותבא עליו ברכה והכל תלוי בכונת הלב והרי נאמר ויראת מאלקיך.
היה חולה ובעל יסורין אל יצדיק את הדין עליו בפניו ר"ל שלא יאמר כדרך שאמרו חבריו לאיוב זכר נא מי הוא נקי אבד (בית הבחירה למאירי).

אם היו חמרין.

אפשר לפרש שנתכון לבייש לבעל הבית ששלחם אצלו לומר שהוא מוכר תבואה והוא לא מכר מעולם וכ"נ מדברי רש"י אי נמי שנתכון לבייש לחמרים שישאלו תבואה מאותו בעל הבית והלה אומר להם וכי מוכר תבואה אני שבאתם אלי לשאול ונמצאו מתביישים (כסף משנה).

הלכה.

א. כתב המרדכי דהמאנה את חבירו בדברים עובר בלאו ומלקין אותו והקשה הרב חיים בנבנישתי בספרו כנסת הגדולה חשן משפט סימן רכח הגהות בית יוסף אות א' ז"ל דהא לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו וכו' ואולי מכת מרדות קאמר ולא משמע הכי ממ"ש שהרי עבר על לאו גמור ועיין בספר לב מבין על הרמב''ם בפרק יד מהלכות מכירה הל''יב שכתב דמדברי הרמ''א והסמ''ע בחש''מ סי' תך מתבאר דכונת המרדכי דמכין אותו מכת מרדות.

ב. גדולה הוניית דברים מהוניית ממון. שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון. וזה בממונו וזה בגופו. והרי הוא אומר בהוניית דברים ויראת מאלהיך לפי שהדבר מסור ללב. הא למדת כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך. וכל הצועק מהוניית דברים נענה מיד שנאמר כי אני ה' (הרמב''ם בהלכות מכירה פ''ד הל''יח ומרן בשלחן ערוך חשן משפט סימן רכח סעיף א').

ג. י''א דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם (רמ''א בשם נימוקי יוסף) דדרשו לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצוות (סמ''ע סק''ג). ואנו שקבלנו הוראות הרמב''ם ומרן צריכים לילך אחריהם שהדבר אסור מעיקר הדין. וקצת פלא על הרמ''א שרגיל לפסוק כהתוספות והמרדכי ובהלכה זאת חרג ממנהגו.

ד. אפילו מי שמאנה את עצמו אסור להוניהו.

כתב הרמ''א בשם נימוקי יוסף בשם המדרש שם מי שמאנה את עצמו מותר להוניהו והטעם דכיון דאין דרך בני אדם להונות עצמן אינו מכלל הישוב ודרך ארץ ואינו נקרא עמיתך (נתיבות המשפט סק''א בשם הסמ''ע סק''ד) ופשוט דלשיטתו אזיל אבל לשאר הפוסקים וביניהם הרמב''ם ומרן הדבר אסור.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת אחרי מות קדושים שנת התשע''ה

לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר: לא תקלל חרש ולפני עיור לא תתן מכשול ויראת מאלד'יך אני ה':

לא תעשק. זה הכובש שכר שכיר לא תלין. לשון נקבה, מוסב על הפעולה: עד בקר. בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה חמה, לפיכך זמן גבוי שכרו כל הלילה, ובמקום אחר הוא אומר (דברים כד) ולא תבוא עליו השמש (דברים כד, טו.), מדבר בשכיר לילה (בבא מציעא קי:), שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר, לפיכך זמן גבוי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה, לבקש מעות (רש"י). לא תעשוק את רעך בסתר ולא תגזול בגלוי בחזקה (אבן עזרא). לא תלין פעולת שכיר וסמיך ליה לא תקלל כי אףאם ילין שכרך אל תקללהו אלא תתבעהו בבית דין (בעל הטורים). כמו דאיתא בבבא קמא דף צג.המוסר דין על חברו הוא נענש תחלה שנאמר ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך וכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה והני מילי דאית ליה דינא בארעא אמר רבי יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק תניא נמי הכי אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע אלא שממהרין לצועק יותר מן הנצעק עכ''ד הגמרא ונביא כאן בעזרת ה' יתברך כמה דינים מהלכות אלו.

שלחן ערוך חשן משפט סימן שלט ובו אחד עשר סעיפים.

א. מצוה לתת שכר שכיר בזמנו ואם אחרו עובר בלאו אחד שכר אדם או בהמה או כלים אבל על שכר קרקע יש מי שאומר שאינו עובר.

ב. כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו ועובר בחמשה לאוין ועשה.

ג. איזהו זמנו שכיר יום יש לו זמן ליתנו לו כל הלילה לא נתנו לו עובר עליו בבקר משום בל תלין שכיר לילה זמנו ליתנו לו כל היום לא נתנו לו עובר עליו בערב משום ביומו תתן שכרו: הגה: ופועלים דידן שאין עושין מלאכה עד הלילה כוון ששקעה עליו חמה עובר עליו משום ביומו תתן שכרו ואם עשה מלאכה עד הלילה יש לו זמן כל הלילה אע"פ שלא שכרו (בפירוש כן ודאי) אדעתא דהכי אגריה
ד. שכיר שעות אם כלה שכירותו ביום יש לו תשלום כל אותו יום אם כלה בלילה יש לו תשלום כל אותו הלילה.
ה. שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע יצא ביום גובה כל אותו היום יצא בלילה גובה כל אותו הלילה.
ו. נתן טליתו לאומן לתקנה בקבלנות וגמרה כל זמן שהטלית ביד האומן אינו עובר נתנו לו אפילו בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין שקבלנות כשכירות לפורעו בזמנו.
ז. האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים ושכרם ואמר להם שכרכם על ב"ה אין שום א' מהם עובר על בל תלין ומיהו ב"ה עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב אם אינו טרוד ומכוין לדחותם ואם לא אמר שכרכם על ב"ה אפילו לא אמר להם שכרכם עלי אלא שכרם סתם הוא חייב בשכרם לפיכך הוא עובר משום בל תלין: הגה: מיהו אם הפועלים יודעים שאין המלאכה שלו אין השליח עובר בסתם.
ח. עבר זמנו אין ב"ה עובר משום בל תלין ומכל מקום חייב ליתן לו מיד ובכל עת שישהא עובר על לאו של דבריהם שנאמר אל תאמר לרעך.
ט. שכיר שמכיר בבע"ה שאין דרכו להיות בידו מעות אלא ביום השוק אינו עובר בבל תלין אפילו יש לו מעות ומיום השוק ואילך אם אינו נותן לו עובר משום אל תאמר לרעך: הגה: וה"ה הני שאין דרכן לשלם עד שיחשבו עם הפועלים אינם עוברים עד שיחשבו עמהם.
י. אין ב"ה עובר משום בל תלין אא"כ תבעו השכיר לא תבעו או שתבעו ולא היה לו מעות ליתן לו או שהמחהו אצל שולחני ליתן לו וקבל עליו ליתן לו אינו עובר אפילו אין לב"ה ביד שולחני כלום ומ"מ אם רצה השכיר לחזור בו שלא לקבל מהשולחני אלא מבעל הבית הרשות בידו: הגה: ואם קנו מידו לא יוכל לחזור בו.
יא. דיני שכיר שנשבע ונוטל נתבאר בסימן פ"ט.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת תזריע מצורע שנת התשע''ה

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר, אשה כי תזריע וילדה זכר. וטמאה שבעת ימים. כימי נדת דותה תטמא: וביום השמיני ימול בשר ערלתו:

זה הוא שאמר הכתוב תן חלק לשבעה וגם לשמונה. רבי אליעזר אומר תן חלק לשבעה זו שבת וגם לשמונה אלו שמונת ימי המילה דכתיב וביום השמיני ימול. שאין עומד לישראל בכל דור ודור אלא שבת ומילה וכן הוא אומר וישם פניו בין ברכיו (מלכים א יח' מב') ויהי בשביעית ויאמר הנה עב קטנה ככף איש (שם מד) אמר אליהו לפני הקב''ה אילו לא נשתייר לישראל אלא שתי מצוות הללו בלבד כדאי היא זכותן שירדו להן גשמים. רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי מאיר פתר קרייה בנדה תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי נדה וגם לשמונה אלו שמונת ימי המילה אמר הקב''ה אם שמרת שבעת ימי הנדה כראוי אני נותן לך בן זכר ואתה מולו לשמונה ימים. מנין, ממה שקרינו בעניין, אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול (מדרש הגדול בקיצור).

הנה הבטיחו הקב''ה לאליהו שיוריד גשמים דכתיב ואתנה מטר על פני האדמה (שם א) ואעפ''כ עלה אליהו אל ראש הר הכרמל ונשתטח שם לארץ ואחרי זה קם ושם פניו בין ברכיו להתפלל על המטר, והטעם שעלה אל ראש ההר ולא נשאר במקומו להתפלל, כי היה אויר המקום ההוא יותר זך ולזה יתכן שתהיה תפלתו יותר נשמעת מהמקום ההוא כי לזכות האויר יהיה המקום יותר מוכן אל שידבק בו השפע האלהי (עפ''י מצודת דוד ורלב''ג).

ולמדים אנו מאליהו הנביא שני דברים, האחד שלא יסמוך האדם על הבטחת הקב''ה בלא שיתפלל אליו וכמו שמצינו ביעקב אבינו שהבטיחו הקב''ה ''ושמרתיך בכל אשר תלך'' ואעפ''כ לא נמנע יעקב אבינו ע''ה מהתפלה שנאמר ''הצילני נא מיד אחי מיד עשיו''. והשני, שהאדם הבא להתפלל לפני השם יתברך צריך שיכין את מקומו שיוכל לכוין בתפלתן בלא מפריעים ובלא שום טרדה כלל.

הלכה

וכן פסק הרמב''ם בפרק רביעי מהלכות תפלה הלכה טו שאדם טרוד שאינו יכול לכוין בתפלה לא יתפלל.

וזה לשונו {א} חמשה דברים מעכבין את התפלה אע"פ שהגיע זמנה. טהרת ידים. וכיסוי הערוה. וטהרת מקום תפלה. ודברים החופזים אותו וכוונת הלב. {טו} כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה. ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואח"כ יתפלל. {טז} כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו. לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת צו שנת התשע''ה

צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו:

תנא, למה לא נאמר בדבור ואמירה אלא בצואה, שהיא לשון זריזות מיד ולדורות. שלוש פרשיות נאמרו בצואה שהן קבועות מיד ולדורות. פרשת נרות, ופרשת שילוח טמאים, ופרשת תמידין. פרשת נירות ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך, קבועה מיד ולדורות. אע''פ שחרב מקדש ובטלו הנרות הרי בתי כנסיות ובתי מדרשות שמדליקין בהן, והן הנקראין מקדש מעט, שנאמר ואהי להם למקדש מעט בארצות. פרשת שילוח טמאים צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב קבועה מיד ולדורות. וכן הוא אומר והשימותי את מקדשיכם, אע''פ שהן שוממין בקדושתן הן עומדין. וטמא שנכנס למקום שאסור לו להכנס חייב. אין לך דור ירוד מדורו שליהורם בן אחאב אע''פ כן מה כתב, וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער, אע''פ שהן שרויין במצור ברעב ובצמא ובחסר כל, משלחין מצורעים מן העיירות המוקפות חומה. פרשת תמידין צו את בני ישראל ואמרת אליהם, קבעה הכתוב מיד ולדורות. אע''פ שחרב מקדש ובטלו קרבנות בעונותינו, הרי שמנה עשרה ברכות שתקנו חכמים להתפלל בהן בכל יום חשובין כקרבנות, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ונשלמה פרים שפתינו, הרי רחישת שפתים במקום קרבן. וכן בפרשה הזאת זירז על התמידין שנאמר צו את אהרן זאת תורת העולה יכול עולת נדבה או עולת חובה, תלמוד לומר היא העולה על מוקדה, עולה שהיא קריבה ביום ומתאכלת כל הלילה ואיזו זו, זו עולת תמיד.

הלכה

כתב רבנו הרמב''ם בפרק ראשון מהלכות תפלה וברכת כהנים הלכה ה' ו' וז''ל וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות{א}. שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין, וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף. ותפלה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפלת השחר. ותפלה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה, ותפלה שכנגד המוספין היא נקראת תפלת המוספין. וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה, שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר היא העולה וגו' כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה. ואף ע"פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה{ב}. ובפרק שלישי הלכה ב' ג' ד' וז''ל כבר אמרנו שתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה{ג}. ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה תקנו זמנה מתשע שעות ומחצה והיא הנקראת מנחה קטנה ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה. אמרו שהמתפלל מאחר שש שעות ומחצה יצא{ד}. ומשהגיע זמן זה הגיע זמן חיובה וזו היא הנקראת מנחה גדולה נהגו אנשים הרבה להתפלל גדולה וקטנה והאחת רשות. והורו מקצת הגאונים שאין ראוי להתפלל רשות אלא הגדולה. וכן הדין נותן מפני שהיא כנגד דבר שאינו תדיר בכל יום. ואם התפלל הגדולה חובה לא יתפלל קטנה אלא רשות{ה}. הא למדת שזמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה עד תשע שעות ומחצה. וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע{ו}. ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה{ז} ע''כ מרן בשו''ע פסק כהרמב''ם אולם הרמ''א פסק דאפשר להתפלל מנחה גדולה לכתחלה וכן נוהגים האשכנזים ואנו בני תימן וספרד נוהגים כהרמב''ם ומרן. וכתב האר''י ז''ל להתפלל מנחה קרוב לשקיעה עם דמדומי חמה וכן נהגו.

{א} פרק תפלת השחר (שם כ"ו ע"ב) תפלות כנגד מי תקנום ר"י בר חנינא אמר כנגד אבות תקנום ריב"ל אמר כנגד תמידין תקנום ותניא כותיה דר"י ב"ח ותניא כותיה דריב"ל וכתב רבינו סברת ריב"ל משום דכי אמרינן דתניא כותיה אמרינן נימא תיהוי תיובתיה דר"י ב"ח ואע"ג דשני מ"מ משמע דאתיא האי ברייתא כר"י ב"ל טפי ממאי דאתיא אידך ברייתא דמסייע לר"י ב"ח כריב"ח. ותניא בברייתא דמסייע לריב"ל ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה ומפני מה אמרו מוספין כל היום שהרי קרבן מוסף קרב כל היום ר' יהודה אומר עד ז' שעות שהרי קרבן מוסף קרב עד שבע שעות  (מרן בכסף משנה) אולם בפרק תשיעי מהלכות מלכים פסק שהתפילות נגד האבות הם רבנו כר''י בר חנינא (אדני יד החזקה) ועיין שם שהאריך ולי נראה שלא פסק שם כר''י בר חנינא דלשון הרמב''ם שם בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה. והוא התפלל שחרית. ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום. ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ע''כ וכונת הרמב''ם שכל אחד תקן תפלה ויש לומר שהאבות עצמם תקנו התפלות כנגד הקרבנות והכי איתא בירושלמי (הובא באדני יד החזקה) פ''ד ה''א אמר רבי יהושע בן לוי תפלות מאבות למדום (פירוש שהאבות תקנו לנו התפלות כנגד הקרבנות) ורבנן אמרין תפלות מתמידין גמרו ולפי זה לא קשיא על רבנו.

{ב} בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ"ז ע"ב) איפליגו תנאי ואמוראי אי תפלת ערבית רשות או חובה וכתב הרי"ף אביי אמר הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות וקיימא לן הלכה כרבא וה"מ היכא דלא צלי כלל אבל היכא דצלי לתפלת ערבית כבר שויה עליה חובה ואי טעי הדר לרישיה וכתב עוד והאידנא נהגו עלמא לשוויה כחובה: (מרן בכסף משנה) כתב מעשה רוקח בשם הגמרא ברכות דף לא   יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש על ידי דניאל וזמנין תלתא וכו' יכול יהא כוללן בבת אחת כבר מפורש ע"י דוד דכתיב ערב ובקר וצהרים ופי' רש"י יכול יהא כוללן בבת אחת בשעה אחת.

{ג} ברייתא פרק תפלת השחר (דף כ"ו ע"ב) איזו היא מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה ואי זו היא מנחה קטנה מט' שעות ומחצה ולמעלה, ומפרש רבינו דהיינו טעמא כדתנן פ"ה דפסחים תמיד נשחט בח' ומחצה וקרב בט' ומחצה בערב פסח נשחט בז' ומחצה וקרב בט' ומחצה חל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה והפסח אחריו: (מרן בכסף משנה)

{ד} רבינו ס"ל דבמנחה גדולה בדיעבד דוקא יצא והיינו טעמא נמי שכתב דהורו הגאונים שאין להתפלל רשות אלא הגדולה ונתן טעם הרב ב"י סימן רל"ג משום דהוי דבר שאינו תדיר בכל יום ולפ"ז מה שכתב אח"ז ומשהגיע זמן זה הגיע זמן חיובא היינו לענין דיעבד (מעשה רוקח)

{ה} אע''ג שלא עשה כהוגן דהיה לו להתפלל מנחה גדולה רשות. אי נמי היה יוצא לדרך והצרך להתפלל הגדולה חובה לא יתפלל הקטנה אלא רשות.  דבר פשוט הוא דיכול להוסיף על התפילות שתיקנו חז"ל דהלואי שיתפלל אדם כל היום כולו אכן צריך שיחדש בה דבר בהכרח וכמ"ש רבינו פ"א הל' ט' וכאן לא חש לבאר שסמך אמה שכתב שם כבר. (מעשה רוקח) וקצת קשה ממה שכתבתי בשמו סק''ב וצ''ל דתפלות החובה אין להתפלל כל היום כולו אלא בזמן שתקנו לנו חז''ל. אולם תפלת רשות ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו.

{ו} כרבי יהודה בפרק תפלת השחר דף כו.

{ז} כלומר גם אם ירצה לתפוס שיטת ת"ק יתפלל אותה עד שתשקע החמה (כסף משנה) ולא לאחר צאת הכוכבים. התחיל להתפלל קודם שתשקע החמה ולא סיים עד ששקעה החמה יפסיק.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת ויקראשנת התשע''ה

וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך. על כל קרבנך תקריב מלח:

כתב הרמב''ם בפרק חמישי מהלכות איסורי מזבח הלכה יא' והלכה יב' וז''ל מצות עשה למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו למזבח שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח. ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים. ודבר זה קבלה ואין לו מקרא לסמוך עליו. ומצוה למלוח הבשר יפה יפה כמולח בשר לצלי שמהפך את האבר ומולח. ואם מלח כל שהוא אפילו בגרגיר מלח אחד כשר הקריב בלא מלח כלל לוקה שנאמר ולא תשבית מלח ברית אלהיך. ואע"פ שלוקה הקרבן כשר והורצה. חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה שנאמר ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך עכ''ל הרמב''ם.

טעם נתינת המלח בקרבנות

כתב רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה ברית אלהיך הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל כי הוא דרך בזיון ע''כ ונראה דהוא ע''ש הפסוק היאכל תפל מבלי מלח דמשמע שלא נאה לאכול בלא מלח. ורש''י כתב טעם אחר שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג ע''כ פירוש ע''י המלח, המים נקרבים במזבח, כי המלח מתולדות המים. ומה שזכר אח''כ ניסוך המים בחג, ואין ענינו לכאן, אלא שבא לתרץ למה דוקא מים מלוחים זכו להקרב טפי ממים מתוקים, לזה תירץ דשאר המים המתוקים זכו פשיטא להקרב בחג, אלא אפילו המלוחים זכו. ויש לתת טעם למה המים זכו המלוחים להקרב בכל קרבן והמתוקים דוקא בחג, דהמתוקים דומים לצדיקים והמלוחים דומים לפושעים, ומצינו שכל תענית ותפלה צריך שיהיו רשעים בתוכם (ותיבת צבור ר''ת צדיקים בינונים ורשעים) וראיה מחלבנה שבקטורת, וע''כ חלקו כאן כבוד לפושעים שישובו, וגדול בעל תשובה יותר מצדיק גמור (שפתי חכמים בשם דברי דוד).

אמרו חז''ל כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו שלאדם מכפר עליו

א. אהאוכל פת שצריך להטעימה לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן ללפת בו פרוסת הבציעה להטעים הלחם משום כבוד הברכה והטעם שהשלחן נקרא מזבח וכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ושם היה הטעם להטעים את הבשר לכך אנו מטעימין ג''כ פרוסת הבציעה לברכה ואע''ג דבמזבח היה דוקא מלח אנו נוטלין שאר מיני לפתן ג''כ ששם היו הקרבנות בשר ואין מטעימו יותר מהמלח וכאן כל שאר מיני לפתן מטעימין כמו המלח בבשר.

ב. בהאוכל פת נקיה שאין צריכה לפתן או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו ואין צריך להטעימה יותר או שנתכון לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין שיביאו לו להטעים הפת ואם רוצה להמתין הרשות בידו.

ג. גמצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצע כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח.

ד. דהמלח מגין מן הפורענות.

ה. כתוב בכתבי האר''י ז''ל לטבול הפרוסה במלח ותכוין כי לחם בגימטריא שלוש הויו''ת חסדים ומלח הוא שלוש הויו''ת הגבורות וכשתטבול הלחם במלח תכוין להמתיק את מרירות המלח.

אעיין בשלחן ערוך אורח חיים סימן קסז סעיף ה' בשתילי זתים שם וזית רענן.

בשם.

גכ''כ הרמ''א בהגה שם ומקורו מרבי מנחם שהובא בתוספות ברכות דף מ. ד''ה הבא.

דשם. וכתב מהרד''ם בשתילי זתים סק''כא בשם מגן אברהם סק''יד דכשישראל יושבין וממתימין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליהם. וטוב לדבר בדברי תורה מלישב בטל וטוב משניהם שלא להפסיק כלל שגם השתיקה היא מצוה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת תרומה שנת התשע''ה

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם:

ועשו לי מקדש. ועשו לשמי בית קדושה: (רש"י) ולא אמר בתוכו לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל שיקיפו המשכן בד' דגלים. (אור החיים) ואחר פסוק זה כתיב ככל אשר אני מראה אותך וכו'. אשכון ביניהם לקבל תפלתם ועבודתם באותו האופן שאני מראה אותך שכינתי בהר על הכפרת בין שני הכרובים עם תבנית המשכן ועם תבנית כל כליו. (ספורנו) ובפרשת קדושים כתיב וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי השם: אזהרה לירא מהמקדש (אור החיים) ויש אומרים שהוא כל מקום המקודש לתורה ולתפלה ולעבודה. (ספורנו) וטעם אני ה'. שאם לא ייראו ממקדשו ויתנו לו כבוד יענישם. (אבן עזרא)

כתב מרן בשלחן ערוך סימן קנא סעיף א' בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶם קַלּוּת רֹאשׁ כְּגוֹן: שְׂחוֹק וְהִתּוּל וְשִׂיחָה בְּטֵלָה, וְאֵין אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים בָּהֶם וְלֹא מִתְקַשְּׁטִין בָּהֶם וְלֹא מְטַיְּלִין בָּהֶם וְלֹא נִכְנָסִים בָּהֶם בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם מֻתָּרִים לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בָּהֶם, מִדֹּחַק, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְבֵית הַמִּדְרָשׁ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא מִדֹּחַק שָׁרֵי (רַ''ן פ' בְּנֵי הָעִיר). וְאֵין מְחַשְּׁבִים בָּהֶם חֶשְׁבּוֹנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הֵם שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן: קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה וּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים, וְאֵין מַסְפִּידִים בָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיֶה הַהֶסְפֵּד לְאֶחָד מִגְּדוֹלֵי הָעִיר, שֶׁכָּל בְּנֵי הָעִיר מִתְקַבְּצִים וּבָאִים לְהַסְפִּידוֹ; וְאִם צָרִיךְ לִכָּנֵס בָּהֶם לְצָרְכּוֹ, כְּגוֹן לִקְרֹא לְאָדָם, יִכָּנֵס וְיִקְרָא מְעַט אוֹ יֹאמַר דְּבַר שְׁמוּעָה, וְאַחַר כָּךְ יִקְרָאֶנּוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּאִלּוּ נִכְנָס לְצָרְכּוֹ; וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לֹא לִקְרוֹת וְלֹא לִשְׁנוֹת, יֹאמַר לְאֶחָד מֵהַתִּינוֹקוֹת: קְרָא לִי פָּסוּק שֶׁאַתָּה קוֹרֵא בּוֹ אוֹ יִשְׁהֶה מְעַט וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא, שֶׁהַיְשִׁיבָה בָּהֶם מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עכ''ל. ובזוהר הקדוש פרשת תרומה דף קלא ע''ב כתב דברים נוראים על מי שמדבר בבית הכנסת דבורים שלחול ובין דבריו שאין לו חלק באלהי ישראל וכתב הרוקח שתיקונו שיתענה ארבעים יום וילקה בכל יום, ומכאן ואילך ישב במורא גדול ויתפלל בכונה ולא ידבר בבית הכנסת כלל. אלאשאנו חלושים בדורנו וקשה מאד התענית ומי שהוא פועל לא יעבוד את בעל הבית כראוי ויצטרך לישב בתענית על שגזל את בעל הבית ומי שתורתו אומנתו ישב בטל ומרוב התענית לא יצליח ללמוד כראוי ולכן העצה היעוצה לישב יום אחד בתענית דבור ולעסוק בתורה במשך אותו יום וכן הורה מרן הגר''ש קרח שליטא למי שחטא בחטאים המצריכים תעניות וסיגופים והתורה היא אש שמכשרת הכל שנאמר מימינו אש דת למו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת משפטים שנת התשע''ה

פרשת שקלים

כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָֽם: זֶה | יִתְּנוּ כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַֽיהוָֽה:כֹּל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָֽה: הֶֽעָשִׁיר לֹֽא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִֽמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶֽם: וְלָקַחְתָּ אֶת-כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶֽם:

טעם מצות מחצית השקל

רצה הקב''ה לזכות את ישראל ובטובתם שתהיה יד כולם שוה בדבר הקרבנות הקרבים לפניו כל השנה בהתמדה, ושיהיו הכל, אחד עני ואחד עשיר שוים במצוה אחת לפניו, להעלות זכרון כולם ע''י המצוה שהם כלולים בה יחד לפניו. (ספר החינוך)

מעט מדיני מחצית השקל והאם נוהג בזמנינו

א. מצות עשהא מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה. ב. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. ג. אינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ומחר מעט אלא נותנו כולו כאחת. ד. מחצית השקל זוב מצותה שיתן מחצית מטבע שלאותו הזמן אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקדש ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה. ה. הכל גחייבין ליתן מחצית השקל כהנים לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים ואם נתנו מקבלין מהם אבל הגוים שנתנו מחצית השקל אין מקבלין מהם. ו. קטןד שהתחיל אביו ליתן עליו שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו. ז. השקליםה אינן נוהגין אלא בפני הבית ובזמן שבית המקדש קיים נותנין את השקלים בין בארץ בין בחוצה לארץ ובזמן שהוא חרב אפילו בארץ ישראל אין נוהגין. ח. באחד באדרו משמיעין על השקלים כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו ויהיה עתיד ליתן, כדי שיהיה חדש שלםז בין ההכרזה לר''ח ניסן ויהיה הכל גבוי ומובא למקדש כשיבוא ניסן. ט. עכשיו בעונותינוח שאין לנו מקדש ולא שקלים נהגו כל ישראל לזכר הדבר לקרות בביהכנ''ס בכל שנה ושנה פרשה זו שלכי תשא עד ולחקת את כסף הכפורים בשבת שהוא לפני ר''ח אדר לעולם, שבקריאתט פרשה זו אנו משלמים פרים שפתינו שכאילו קיימנו המצוה.

דין מעות פורים וזכר למחצית השקל

א. חייבי כל אדם ליתן לפחות שתי מתנות לשני עניים דכתיב ומתנות לאביונים משמע שתי מתנות לשני עניים. ב. י''איא שיש ליתן מעות פורים קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן זכר למחצית השקל שהיו נותנים באדר. ומאחר ששלוש פעמים כתיב תרומה בפרשה יש ליתן שלוש מטבעות. ג. כליב איש מבן שלוש עשרה שנה חייב ליתן מעות פורים ונשים נשואות ועבדים פטורים. אבל נשיםיג שאין להן בעל חייבות ליתן מעות פורים ויש חולקים. ד. נוהגיןיד ליתן מעות פורים לאחר תפילת שחרית. ה. בתימןטולא נהגו ליתן שלוש מטבעות זכר למחצית השקל. ו. בזמנינו רבים נוהגים ליתן מכספם (ויש שנותנים סכום השוה לעשרה גרם כסף טהור ומעט פחות מכך) לחזק ידי לומדי תורה ושכרם מרובה מאד ועליהם נאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר.

אכ''כ הרמב''ם בפרק ראשון מהלכות שקלים הלכ''א וגם מש''כ בהלכה ב ג שם.

בשם הלכה ה.

גשם ז.

דשם.

השם ח.

ושם ט.

זשלחן ערוך או''ח סימן תרפה בשתילי זתים סק''ז.

חכ''כ בספר החינוך ומרן בשו''ע סימן תרפה סעיף ה.

טשתילי זתים שם בהקדמה. וזה כדאיתא במנחות דף קי ע''א מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם ובמדרש רבה פרשת במדבר (פרשה ח אות כא) ונשלמה פרים שפתינו אמרו ישראל רבונו שלעולם בזמן שבית המקדש קיים היינו מקריבים קרבן ומתכפר ועכשיו אין בידינו אלא תפילה (זית רענן).

ימרן בשו''ע או''ח סימן תרצד ס''א.

יארמ''א בהגה שם ושתילי זתים סק''ב.

יבשתילי זתים סק''ג.

יגדעת הרמ''א סימן תרצה שחייבות כאיש ופרי חדש ומהריק''ש חולקים דאינה חייבת והביאם מהרד''ם בשתילי זתים שם סק''כא ואע''ג שלא השמיט הגהת הרמ''א נראה דדעתו שאינה חייבת דלא הביאו אלא כדי לחלוק אי נמי לומר דרשאית להחמיר אם רוצה בכך.

ידשתילי זתים סימן תרצד סק''ג.

טוידוע.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת יתרו שנת התשע''ה

כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך:

למען יאריכון ימיך. אם תכבד יאריכון ימיך, ואם לאו יקצרון, שדברי תורה נוטריקון הם נדרשים, מכלל הן לאו ומכלל לאו הן (רש''י). סמך כבוד אב ואם לשבת לומר לך כשם שחייב לכבד את השבת כך חייב לכבד אביו ואמו: למען יארכון. חסר יו''ד שאין אריכות ימים בעוה''ז שנברא בה' אלא בעוה''ב שנברא ביו''ד: (בעל הטורים).

הלכות כבוד אב ואם:

שלחן ערוך יורה דעה סימן רמ

א. צריך ליזהר מאוד בכבוד אביו ואמו ובמוראם. הגה: ומכל מקום אין בית דין כופין על מצות כיבוד אב ואם, דהוי ליה מצות עשה שמתן שכרה בצידה, שאין בית דין כופין עליה (בית יוסף בשם הגמרא, ובתולדות אדם וחוה נתיב א').

ב. איזהו מורא? לא יעמוד במקומו המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו, או מקום המיוחד לו להתפלל. ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו. ולא סותר את דבריו, ולא מכריע את דבריו בפניו, אפילו לומר "נראין דברי אבא". ולא יקראנו בשמו, לא בחייו ולא במותו, אלא אומר: "אבא מארי". היה שֵם אביו כשם אחרים משנה שמם, אם הוא שם שהוא פלאי שאין הכל רגילים לקרות בו.אבל שם שרגילין בו מותר לקרות אחרים שלא בפניו (טור).

ג. עד היכן מוראם? היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו, והיכוהו על ראשו, וירקו בפניו לא יכלים אותם, אלא ישתוק, ויירא מן מלך מלכי המלכים שציוהו בכך.

ד. איזהו כבוד? מאכילו ומשקהו, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא. ויתננו לו בסבר פנים יפות, שאפילו מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות נענש עליו. הגה: וכן להיפך, אם מטחין אביו ברחיים, וכוונתו לטובה, כדי שיינצל אביו מדבר קשה יותר מזה, ומדבר פיוסים על לב אביו ומראה לו שכוונתו לטובה עד שיתרצה אביו לטחון ברחיים נוחל עולם הבא (גמרא ורש"י פרק קמא דקידושין וירושלמי). וישמשנו בשאר דברים שהשמש משמש רבו.

ה. זה שמאכילו ומשקהו, משל אב ואם, אם יש לו. ואם אין לאב, ויש לבן כופין אותו, וזן אביו כפי מה שהוא יכול. ואם אין לבן, אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל את אביו. הגה: ויש אומרים דאינו חייב ליתן לו, רק מה שמחוייב ליתן לצדקה (כן כתב הבית יוסף, דנראה כן מדברי הרי"ף והרא"ש, וכן כתב הר"ן פרק קמא דקידושין). ומכל מקום אם ידו משגת תבוא מארה למי שמפרנס אביו ממעות צדקה שלו (הגהות מרדכי דב"ב ובהגהות פרק קמא דבבא מציעא ובחידושי אגודה). ואם יש לו בנים רבים מחשבים לפי ממון שלהם, ואם מקצתן עשירים ומקצתן עניים מחויבים העשירים לבד (תשובת מיימוני הלכות ממרים בשם מוהר"ם והביאה הבית יוסף). אבל חייב לכבדו בגופו, אף על פי שמתוך כך בטל ממלאכתו, ויצטרך לחזר על הפתחים. ודוקא דאית לבן מזונות לאיתזוני ההוא יומא. אבל אי לית ליה לא מיחייב לבטל ממלאכתו ולחזור על הפתחים.

ו. היה צריך על שום דבר בעיר, ויודע שישלימו חפצו בשביל אביו, אף על פי שיודע שגם כן יעשו בשבילו, לא יאמר "עשו לי דבר פלוני בשבילי", אלא יאמר: "עשו בשביל אבא", כדי לתלות הכבוד באביו.

ז. חייב לעמוד מפני אביו. ואם האב תלמיד בנו כל אחד מהם עומד מפני השני (טור בשם הרא"ש). הגה: ואם הבן רוצה למחול על כבודו, לשמש אביו הרשות בידו, דהא הרב שמחל על כבודו כבודו מחול. ודוקא בצינעא, או אפילו בפרהסיא ודש בעירו, שהכל יודעים שהוא אביו. אבל אם הבן גדול בתורה ואין אביו דש בעירו, איכא למיחש לבזיון התורה אם יתבזה הבן לפני האב. ויש להם להרחיק זה מזה, שלא יקל שום אחד בכבודו לפני חבירו (הכל סברת הרב לדעת בית יוסף). וכן עשה מוהר"ם עם אביו.

ח. עד היכן כיבוד אב ואם? אפילו נטלו כיס של זהובים שלו, והשליכו בפניו לים לא יכלימם, ולא יצער בפניהם, ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. הגה: ויש אומרים דאם רוצה לזרוק מעות של בן לים, דיכול למונעו, דהא אינו חייב לכבדו רק משל אב, אבל לא משל בן (טור בשם רבינו יצחק). ואין חילוק בין לכבדו או לצערו (תרומת הדשן סימן מ'). ודוקא קודם שזרקן, דאפשר דמימנע ולא עביד, אבל אם כבר זרקוהו אסור לאכלומיה. אבל יוכל לתובעו לדינא (טור בשם הרא"ש). ודווקא אם רוצה לזרוק כיסו לים, דאית ביה חסרון כיס. אבל אם רוצה להעביר ממנו ריוח בעלמא אסור בכל ענין (ר"ן פרק קמא דקידושין). בן שיש לו דין עם אביו, והאב הוא תובע הבן צריך הבן לילך אחר אביו, אף על פי שהבן הוא נתבע ודר בעיר אחרת, שזהו כבוד אביו. אבל האב חייב לשלם לבן הוצאות, דאינו חייב לכבדו משל בן (במהרי"ק שורש נ"ח), כמו שנתבאר.

ט. חייב לכבדו אפילו אחר מותו. כיצד? היה אומר דבר שמועה מפיו, אומר: "כך אמר אבא מארי, הריני כפרת משכבו", אם הוא תוך שנים עשר חודש. ואם הוא לאחר שנים עשר חודש אומר: "זכרונו לברכה". הגה: ואין חילוק בין אם לאב בכל זה (מהרי"ל סימן כ"ז). יש אומרים דאם כותב תוך שנים עשר חודש דבר ומזכיר אביו, אינו צריך לכתוב "הריני כפרת משכבו" אלא "זכרונו לברכה", דהא כתיבתו מתקיימת לאחר שנים עשר חודש (הג"ה באלפס פרק קמא דקידושין). ויש מחמירים אפילו בכתיבה (בנ"י ושאר מחברים, וכן משמע בבית יוסף סוף סימן רמ"ב בשם רשב"ץ, ותשובת ן' חביב רס"ד). וכן נוהגין.

י. מי שנטרפה דעת אביו או אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם, עד שירוחם עליהם. ואם אי אפשר לו לעמוד, מפני שנשתגעו ביותר ילך לו ויניחם, ויצווה לאחרים לנהגם כראוי.

יא. ראה אביו שעבר על דברי תורה, לא יאמר לו: "עברת על דברי תורה". אלא יאמר לו: "אבא, כתוב בתורה כך וכך", כאילו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו, והוא יבין מעצמו ולא יתבייש. ואם היה אומר שמועה בטעות, לא יאמר לו: "לא תתני הכי".

יב. אמר לו אביו: "השקני מים", ויש לפניו לעשות מצווה עוברת, כגון קבורת מת או לויה, אם אפשר למצוה שתיעשה על ידי אחרים יעסוק בכבוד אביו. (ואם התחיל במצווה תחילה יגמור, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה.) (בית יוסף בשם הר"ן). ואם אין שם אחרים לעשות יעסוק במצווה ויניח כבוד אביו. (מיהו אם אין זמן המצוה עוברת יעסוק בכבוד אביו, ואחר כך יעשה המצוה.) (רבינו ירוחם נתיב א' בשם רא"ש).

יג. תלמוד תורה גדול מכיבוד אב ואם.

יד. אביו אומר לו: "השקני מים", ואמו אומרת: "השקני מים", מניח אמו ועוסק בכבוד אביו. ואם היא מגורשת מאביו שניהם שוים, ולאיזה מהם שירצה יקדים.

טו. אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצוַת עשה בין מצוַת לא תעשה, ואפילו מצווה של דבריהם לא ישמע לו.

טז. האב שציוה את בנו שלא ידבר עם פלוני ושלא ימחול לו עד זמן קצוב, והבן היה רוצה להתפייס מיד לולי צואת אביו אין לו לחוש לצואתו.

יז. אחד האיש ואחד האשה שוין בכבוד ובמורא של אב ואם. אלא שהאשה אין בידה לעשות, שהיא משועבדת לבעלה, לפיכך היא פטורה מכיבוד אב ואם בעודה נשואה. ואם נתגרשה או נתאלמנה חייבת.

יח. ממזר חייב בכבוד אביו ובמוראו. אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו. הגה: ויש אומרים דאינו מחוייב לכבד אביו רשע, אלא אם כן עשה תשובה. (טור ומרדכי פרק "כיצד", ובהגהות מיימוני פרק שישי דהלכות ממרים.)

יט. אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עימהם, שלא יביאם לידי מכשול. אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול.

כ. המכה לבנו גדול מנדין אותו, שהרי עובר על "לפני עיור לא תתן מכשול".(ולא מקרי "גדול" לדבר זה, רק אחר עשרים ושתיים שנה או עשרים וארבע שנה) (בקונטרס פרק קמא דקידושין, ובית יוסף סוף).

כא. חייב אדם לכבד אשת אביו, אף על פי שאינה אמו, כל זמן שאביו קיים. וחייב לכבד בעל אמו, כל זמן שאמו קיימת. אבל לאחר מיתה אינו חייב בכבודם. ומכל מקום דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה.

כב. חייב אדם בכבוד אחיו הגדול, בין שהוא אחיו מאביו, בין שהוא אחיו מאמו. (ואפילו הקטן הוא תלמיד חכם וגדול בתורה יותר מן הגדול). (כן משמע לו מתשובת הרא"ש שבסעיף שאחר זה, וסמ"ג, ודלא כיש חולקין בזה) (ב"ז).

כג. אח גדול שחירף וביזה לאחיו, שהוא תלמיד חכם וקטן ממנו בשנים, ונידה הקטן לגדול יפה עשה שנידהו, דכיון שאינו נושא פנים לתורה אינו עושה מעשה עמך, ואינו חייב לכבדו.

כד. חייב אדם לכבד חמיו. הגה: יש אומרים דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו (מהרי"ק שורש מ"ד). ואינו נראה לי, אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו (וראיה ממדרש גבי "ויזבח זבחים...").

כה. אם האב רוצה לשרת את הבן מותר לקבל ממנו, אלא אם כן האב בן תורה. תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר, שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו, לפי שדואג שבאותה העיר הגוים מעלילים אינו צריך לשמוע לאביו בזה. הגה: וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן אין צריך לשמוע אל האב (מהרי"ק שורש קס"ז).
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת בשלחשנת התשע''ה

וייראו העם את ה'.

שנו רבותינו בתלמוד ירושלמי סוף פרקא קמא דברכות, הקורא את שמע צריך להזכיר קריעת ים סוף ומכת בכורים באמת ויציב, ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו. אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים, מחזירין אותו. שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. ומה (ההבדל) בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף, אלא שיציאת מצרים קשה. שנאמר או הנסה אלהים, ואתכם לקח ה'. תדע לך שזו קשה מזו, שביציאת מצרים כתיב, אנכי ה' אלהיך. אבל בקריעת ים סוף, איננו מזכיר את השם. ולמה צריך להזכיר קריעת ים סוף באמת ויציב, לפי שכיון שקרע להם את הים האמינו בו. שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ובזכות האמנה שהאמינו זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה. שכן כתיב אחריו אז ישיר משה. לכך צריך האדם לסמוך גאולה לתפילה, כשם שהם הסמיכו שירה אחר האמנה וקריעה. וכשם שהם טהרו לבם ואמרו שירה שכן כתיב וייראו העם את ה' ויאמינו. ואח''כ אז ישיר כך צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל. (מדרש רבה).

דיני סמיכות גאולה לתפילה

א. צריך לסמוך גאולה לתפילה.א שכלב הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל אותו יום, כשקורא קרית שמע מעט קודם הנץ החמה. וגם כשאינו מתפלל בהנץ החמה צריך לסמוך גאולה לתפילה. אלא שאין לו הבטחון שלא ינזק באותו יום.

ב. גם בשבת ויום טוב צריך לסמוך גאולה לתפילה.ג

ג. בין גאל ישראל לברכת אבות לא יפסיק בשום פסוק ואפילו באמן, חוץ מפסוק אדני שפתי תפתח.ד

ד. השליח צבור כשמתחיל התפילה בקול רם חוזר ואומר אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך.ה

ה. ראוי לכל אדם להתפלל בצבור.ו אבל אם עד שלא קרא קרית שמע נכנס לבית הכנסת ומצא צבור מתפללים לא יתפלל עמהם אלא קורא קרית שמע ואח''כ יתפלל.ז שלסמוך גאולה לתפילה עדיף מלהתפלל בצבור.

ו. גם בערבית מצוה לסמוך גאולה לתפילה,ח כיון שהתחלת הגאולה היתה בלילה. אבל כיון שעיקר הגאולה היתה ביום, בערבית אם מצא צבור מתפללים, יתפלל עמהם ואח''כ יקרא קרית שמע בברכותיה שבערבית תפילה עם הצבור עדיף.ט


א. כ''כ מרן השולחן ערוך באו''ח סימן קיא ס''א.

בכ''כ מהרד''ם בשתילי זתים שם סק''א.

גמהרד''ם שם דלא כהרמ''א בהגה והשמיטו בשתילי זתים.

דמרן שם.

המרן שם ס''ב.

וכ''כ מרן סימן צ ס''ט ועיין בשתילי זתים סק''כו.

זכ''כ מרן סימן קיא ס''ג.

חשתילי זתים שם סק''ד.

טסימן רלו ס''ג.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת בא שנת התשע''ה

כי אם מאן אתה לשלח הנני מביא מחר ארבה בגבולך. וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד ואכל את כל העץ הצומח לכם מן השדה.

טעם המכה:

לפי שרצו לבטל מישראל ''והרבה ארבה את זרעך'' ואמרו המצרים ''פן ירבה'' על כן שלח עליהם הקב''ה ארבה כי לשון ארבה משמש על הרבוי (כלי יקר).

יש אומרים שהארבה היה מסמא את עיניהם ומסרס אותם ויש מפרשים שבאו אתם גם נחשים שהיו הורגים בהם כמו שכתוב ''ויסר מעלי רק את המות הזה'' עיין בספר ברכת אברהם ובעל הטורים. ובכלי יקר כתב שבקש פרעה שיסיר רק את החיים שלא יזיקוהו ולא את המלוחים שכבר מתו כדי שיוכלו ליהנות מהם לאכלם והקב''ה לא נעתר לו בזה ושלח אף המלוחים כמ''ש לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים.

הלכה

התר אכילת החגבים:

התר אכילת החגבים מבואר בפרשת שמיני אך את זה תאכלו. מכל שרץ העוף ההולך על ארבע. אשר לו כרעים ממעל לרגליו. לנתר בהן על הארץ: את אלה מהם תאכלו. את הארבה למינו. ואת הסלעם למינהו. ואת החרגול למינהו. ואת החגב למינהו:

מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן אוכל. והצייד נאמן עליהן כעוף. ומי שאינו בקי בהן בודק בסימנין. ושלשה סימנין יש בהן . כל שיש לו ארבע רגלים. וארבע כנפים שחופות רוב אורך גופו ורוב הקף גופו. ויש לו שני כרעים לנתר בהם הרי זה מין טהור. ואף על פי שראשו ארוך ויש לו זנב אם היה שמו חגב טהור. כ''כ הרמב''ם בפרק ראשון מהלכות מאכלות אסורות הלכה כב'. בארצות אשכנז לא נשמע אכילת חגבים מפני שלא היו מצויים שם אולם בארצות צפון אפריקה וארץ תימן נהגו לאכלם. והנה הרב אור החיים הקדוש אסרם באכילה והחרים מי שיאכלם והרבה נשמעו לו במרוקו ומעשה באחד שלא אבה לשמוע ואכל והראו לו בחלומו שאכל שקצים ורמשים והבין שמדובר בחגבים ומאז הפסיק לאכלם. ונעל''ד לומר דאין להשגיח בחלום ההוא דדברי חלומות אין מעלין ואין מורידין ואין לך אלא מה שכתוב בפוסקים אשר מפיהם אנו חיים. תדע דאפילו בת קול אינה קובעת הלכה דאמרינן לא בשמים היא כאותו מעשה ברבי אליעזר וחכמים שלא שמעו לבת קול. ואפילו במרוקו היו מקומות שעד הדור האחרון אכלו חגבים כמו בעיר ואם מרקש ועוד.

אכילת חגבים ודגים בחלב:

בפרק כל הבשר תנן כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ופירשוה בגמרא כל הבשר אסור לבשל בחלב מהן מדברי תורה ומהן מדברי סופרים חוץ מבשר דגים וחגבים שאינם לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים ופירש''י ויש מהן מן התורה בשר בהמה ויש מדברי סופרים חיה ועוף ע''כ. כתב הרמב''ם בפרק תשיעי מהלכות מאכלות אסורות הלכה ה' דגים וחגבים מותר לאכלן בחלב וכתב הרב המגיד גבי חיה ועוף דמה שבתלמוד נקט בשול הוא לשנא דקרא ונראה פשוט דהוא הדין בדגים וחגבים שבישול הנאמר בהם אינו אלא אכילה דאי לא תימא הכי מאי איכא בינם לבין חיה ועוף וכ''כ הר''ן (חולין לז ע''א) דכיון דלבשלן שרי משמע דלאכלן בחלב נמי שרי דאיסור בשר בחלב בלשון בשול אפקיה רחמנא וכ''כ הרשב''א בתורת הבית הארוך (ב''ג ש''ד פה:) והובאו ביתה יוסף יורה דעה סימן פז וכ''כ מרן בשלחן ערוך שם סעיף ג.

חמירא סכנתא מאיסורא:

אלא שאחר שהביאם מרן סיים בבית יוסף וז''ל ומ''מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה כמו שנתבאר באורח חיים סימן קעג עכ''ל. ולא ראיתי מימי נזהרין בזה וכו' ולכן נראה שנתערב לרב בית יוסף בשר בחלב (רמ''א בדרכי משה סק''ד) דבאו''ח שם מירי שאם אכל בשר ואח''כ רוצה לאכול דגים חייב ליטול ידיו ביניהם וכהרמ''א כ''כ עוד אחרונים ביניהם הט''ז סק''ג והש''ך סק''ו וז''ל בקיצור אבל (דגים) בחלב לא שמענו ולא ראינו וכל יומא ויומא נהגינן הכי לבשל דגים בחלב ולאכול עכ''ל והלבוש שכתב כדברי מרן כבר העירו עליו הט''ז והש''ך שם דהוא טעות סופר בבית יוסף. ואמנם יש שרצו לתרץ דאין כאן טעות סופר ופירשו דמרן לא רצה לומר דבאו''ח נתבאר דין חלב ודגים דאסור אלא שנלמד מדין בשר ודגים דשם לדין חלב ודגים דהכא (כ''כ בחידושי הגהות סק''ד בשם מהר''ח בנבנישתי בכנסת הגדולה) ובלאו הכי קשה לומר דטעות סופר הוא שצ''ל בשר במקום חלב משום שכל אותו דבור שם לא אירי אלא בהתר אכילת דגים בחלב. עכ''פ גם הרב אליה רבה כתב על דברי מהר''ח בנבנישתי ומ''מ מימי לא ראיתי נזהרין בזה וכ''כ הרב יד אפרים ובמדינותינו עמא דבר שמבשלים דגים עם חלב.

המנהג בתימן:

ולא מבעיא חכמי האשכנזים אלא אף מחכמי ספרד ותימן כתבו דטעות סופר הוא בב''י וצ''ל בשר במקום חלב כ''כ מהר''ד משרקי זצו''קל בספרו ראשי בשמים סק''י והרב חיד''א במחזיק ברכה הובא ביד אפרים וכ''כ הרה''ג עזריה בסיס שאצלם ברדאע היו דגים ומנהגם היה לאכלם בחלב וכן הורה לעשות בארצנו הקדושה וכן הורה הרב פנחס קרח (הובאו בסביב לשלחנך או''ח סי' קעג ס''ב ד''ה וכתב) אעפ''י שבצנעא לא היו מצויים דגים כי אם מעט ולעתים רחוקות ונאכלים בסוף סעודה לקינוח סעודה כך ששם לא היה מנהג בזה ולכאורה היה צריך להחמיר דחמירא וכו' וי''ל דכיון שראינו הרבה שאוכלים מהם ולא ניזוקים כלל וכלל הדבר מותר ולמה זה דומה לנר חנוכה שהניחה במקום הרוח ולא כבתה היעלה על הדעת שלא יצא ידי חובה הוא הדין כאן שכיון שלא ראינו ולא שמענו שניזוקו מאכילת דגים בחלב אין סכנה. ויש לצרף לזה שרוב האחרונים כתבו דטעות סופר הוא בב''י. והנה גדול הרופאים רבנו הרמב''ם שכתב בהלכות דעות על מאכלים מסוימים שרעים לגוף ואכילת דגים בחלב לא רק שלא הזכירם שם לרעה אלא הזכירם במקומם לטובה הבאתיו לעיל ואם היו קשים לדבר אחר לא הוה שתיק. ואל אכחד שבספר רבנו בחיי על התורה פרשת משפטים הביא שהרופאים אומרים שקשים לד''א מ''מ מה שכתבנו לעיל בסמוך מספיק לסתרם. עכ''פ גם לאוסרים על יהודי ספרד אכילת דגים בחלב כמובא בבית יוסף שרי לאכלם בחמאה וכ''כ רבנו בחיי עיין בספר כף החיים ובשו''ת יחוה דעת ח''ו סימן מח.

הלכה למעשה: מותר לכתחילה לאכול דגים בחלב. וחמאה ודגים לכולי עלמא. המקום ברוך הוא יגאלנו במהרה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת וארא שנת התשע''ה

ויצא משה ואהרן מעם פרעה ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה:

הנה משה שאל את פרעה למתי יעתיר לו שיסיר ה' את הצפרדעים ואמר לו פרעה למחר שמרוב גאותו שלא יכל להודות על האמת היה מוכן לסבול עוד יום אחד ובלבד שאולי ינצח. ויצעק משה מיד שיכרתו למחר, (רש''י).

מקשים העולם למה שינה הכתוב בצפרדעים ''ויצעק'' משה אל ה' ובשאר מכות כתיב ''ויעתר'' משה אל ה'. ויש לומר משום דאמרינן המתפלל צריך להשמיע לאזניו מה שמוציא מפיו, וכאן היו הצפרדעים צועקים כמו שכתב רש''י בסמוך והצריך משה להרים קולו בתפלתו כדי שישמיע לאזניו את תפלתו, (שפתי חכמים).

טעם המכה:

על אשר כיחש פרעה בה' ויאמר לא ידעתי את ה', על כן באו הצפרדעים שידעו את ה' ומסרו נפשם על קדוש שמו יתברךכאמור למעלה, והיאור שרץ אותן צפרדעים כי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, כי אמרו כי היאור יש בו צד אלהות, (כלי יקר).

הלכה:

א. לא יתפלל בלבו לבד אלא יחתך הדברים בפיו, ואם התפלל בלבו לבד לא יצא ידי חובה.

ב. צריך שישמיע לאזניו מה שמוציא מפיו, ואם לא השמיע לאזניו יצא.

ג. אסור שישמעו אחרים את תפלתו, שכל המשמיע תפלתו לאחרים אין תפלתו נשמעת.

ד. אם אינו יכול לכוין בתפלתו אא''כ ישמיע תפלתו רשאי. בד''א ביחיד, אבל בצבור אסור דאתי למטרד צבורא.

ה. אעפ''י שיש אומרים שבימים נוראים מותר להשמיע קולו בתפלתו מ''מ לא נהגו כן, כ''ש לדעת הזוהר שאסור.

ו. יש מקומות שהיו מתפללים ביחיד היה משמיע קולו כדי שילמדו בניו הקטנים.

מקורות:

מרן בשולחן ערוך אורח חיים סימן קא סעיפים ב' ג', ומהרד''ם בשתילי זתים שם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת שמות שנת התשע''ה

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו:

אמרינן בפרקא קמא דברכות (ח)אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו ע''כ. ואעפ''י שלשון הגמרא ''לעולם'' הדבר הוא חובה על כל איש מישראל כמו שפסקו רבנו הרמב''ם (בפרק יג מהלכות תפילה הלכה כה) ומרן (בשולחן ערוך או''ח סימן רפה סעיף א). וסימניך ואלה שמות בני ישראל ר''ת וחייב אדם לשנות הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום (שתילי זתים שם סק''א).

א. פסוק שאין בו תרגום אונקלוס קוראו שלוש פעמים, אעפ''י שנמצא לו תרגום ירושלמי.

ב. אעפ''י ששומע הפרשה כל שבת בצבור המנהג שקוראים שמו''ת קודם לכן ולא בשעת קריאת התורה.

ג. יכול להתחיל בקריאת שמו''ת מאחר תפילת המנחה שלשבת כגון שאם קראו בשבת בבקר פרשת שמות לאחר תפילת מנחה שקראו פרשת וארא מתחיל לקראה שמו''ת.

ד. הזמן המובחר ביותר לקראה ביום ששי לאחר תפילת שחרית, וכן היה המנהג בדורות קודמין.

ה. אם היה לו אונס גדול ולא קרא עד תפילת שחרית בבקר מצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל, ואם לא השלים קודם אכילה ישלים אחר אכילה עד המנחה. ונמשך זמנה עד שמיני עצרת. ואחר זמן זה עבר זמנה.

ו. אם למד הפרשה בפירוש רש''י חשוב כמו תרגום, שאין כונת התרגום אלא שיבין העניין. וירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש''י, וכן המנהג.

ז. אם קראה בשאר לשונות לא יצא אא''כ הבין העניין כמו שכתוב בתרגום, כגון בברכת עקב לבניו שהתרגום אינו מפרש כפישוטו.

ח. אין צריך לקרות פרשת יום טוב, שהרי קוראה מידי שבת בשבתו.

ט. אין חיוב לקרא ההפטרה שמו''ת.

המקורות בקיצור

שולחן ערוך אורח חיים סימן רפה, ושתילי זתים שם עץ חיים למהרי''ץ. ועיין בסידור כנסת הגדולה למהר''י צובירי ובזית רענן וסביב לשלחנך.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת ויחישנת התשע''ה

ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים:

תנו רבנן כיצד כורכין את שמע, אומרין שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואין מפסיקין דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.ואנן מאי טעמא אמרינן ליה, כד דרש רבי שמעון בר פזי ויקרא יעקב אל בניו. ראובן בכורי אתה ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימים נסתלקה הימנו שכינה אמר שמא יש פסולת במיטתי כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק שיצא ממנו עשו, נענו בניו ואמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד. באותה שעה פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן היכי ניעבד, נימרה לא אמרה משה. לא נימרה אמרה יעקב, התקינו שיהו אומרין אותה בחשאי. משל לבת מלכים שהריחה ריח תבשיל תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער התחילו עבדיה הביאו לה בחשאי, (מדרש הגדול). והכי איתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נו.) בשינוי קצת והוא אחד משלשה דברים שעשו אנשי יריחו ולא מיחו בהם חכמים לדעת רבי יהודה וכורכין כלומר שהיו מדבקין כל הקרייה כמות שהיא ולא היו מוסיפים (רש''י) ולרבי מאיר לא היו מפסיקין בין אחד לואהבת ר''ל אין מאריכין דצריך להאריך באחד ולהפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים שכל אחד מקבל עליו ואומר אחד הוא אלהינו בפסוק ראשון ופסוק שני (ר''ל ואהבת וכו') לשון צואה הוא (רש''י). וראה בתוספות (ד''ה לא) שלא היו מפסיקין בין שמע ישראל לשם דמשמע דאומר לשם שישמע ישראל ויענם ע''כ. ויש עוד פירוש שהיו אומרים היום על לבבך דמשמע היום על לבבך ולא מחר על לבבך (רבא בגמרא שם).

הפירושים בקיצור

א. לא היו אומרים בשכמל''ו.

ב. היו אומרים רק שלא היו מפסיקין מעט בין פסוק ראשון לפסוק שני.

ג. בפסוק הראשון לא היו מפסיקין בין ישראל לשם.

ד. היו מחברים בין תיבת היום לתיבות על לבבך.

והלכה כדברי כולם שבכל אלו הפירושים צריך ליזהר, כן נפסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן סא.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת ויגששנת התשע''ה

ועתה אל תיעצבו וכו' כי למחיה שלחני אלקים לפניכם. וישימני לאב וכו' ולאדון וכו' ומושל בכל ארץ מצרים (מה, ה-ח)

מה ענין דבר זה שהוא אדון ומושל על הכל לזאת כי נשלח למחיה, ולזה די במה שיש בו כח ליתן מחיה במצרים, ועל מה אמר זה הענין שהוא מושל בכל. ואלא דבר זה שנתעצבו האחין יש לפרשו שהיו חוששין שהם בכלל עניים שאינם מהוגנים ואין ראוי לפרנסם בצדקה ואדרבה הוא מכשול למי שמפרנסם, ויוסף בא להוציא עצבון זה מליבם באמרו אל תיעצבו כי מכרתם אותי וחושבים אתם שנשלחתם להכשילני בפרנסת עניים שאינן מהוגנין, לא כן הוא. כי הרי אמרי' בגמ' (ב"ב ט, א) זכה הלא פרוש לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית, ופירשו קמאי דהיינו שהמלכות נוטלת ממנו כסף, והוא אשר הדגיש להם יוסף הלא אני הוא המושל והאדון, ואין המלכות נוטלת ממני כלום, ואדרבה אני המושל, ועל כרחך כי אני בדרגת "זוכה", ואם כן ודאי גם אתם לא להכשילני במתת צדקה לשאינן מהוגנין נשלחתם, אלא אדרבה למחיה נשלחתם אלי, והיינו למחיה של עצמי כי ע"י הצדקה ייכנס לחיי עולם וינצל מדינה של גינהם כדאמרי' בגמ' שם. (חתם סופר בחידושיו לגמרא).

ונביא כאן מי הראוי לצדקה והרוצה לראות בהרחבה יעיין ביורה דעה סימנים רנא רנב.

א.ועני שאסור להלותו הוא אחד שעובר על אחת מכל המצות להכעיס וגם לפדותו אסור. (שולחן ערוך יורה דעה סימן רנא סעיף ב').

ב. עני שעובר במזיד על אחת ממצות האמורות בתורה לתיאבון אינו חייב להלותו אבל אין איסור בדבר. (שם סעיף א').

ג. מפרנסין עניי גוים מפני דרכי שלום, וכ''ש עניי ישראל שעוברים עבירות לתיאבון. (רמ''א שם בהגה כתב לעניין גוים ונראה לי דכל שכן לגבי ישראל מומר לתיאבון).

ד. אחד שעבר במקרה עבירה אינו מומר לתיאבון ומצוה להחיותו ולהלותו. (נלמד ממה שכתב מרן לגבי מומר לתיאבון).
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת מקץשנת התשע''ה

ויגלח ויחלף שמלותיו ויבא אל פרעה:

וכל כך למה כדי לחלוק כבוד למלכות. אמר ר' שמואל מה אם בשר ודם מבקשין לחלוק כבוד למלכותו מלך מלכי המלכים ברוך הוא על אחת כמה וכמה, (מדרש הגדול). והכונה בזה המדרש שהאדם בעת תפילתו יתקן עצמו במלבושים הראוים וזה אחד משמונה דברים שצריך האדם להזהר בהן לעשותם כמבואר ברמב''ם פרק חמישי מהלכות תפילה וברכת כהנים הלכה א' ה'. ובסוף הלכה ה' כתב וז''ל דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים ע''כ ופירש רבנו מנוח עטופים בטליתם וכן פסק מרן בשולחן ערוך אורח חיים סימן צא ס''ו ועיין בסימן כד ס''א שאם אינו מעוטף בטלית גדול צריך לשים הטלית קטן על בגדיו משמע שאם משאירה תחת בגדיו אינו מועיל אלא יתעטף בטלית גדול.

כתב הרמב''ם בסוף הלכות ציצית וז''ל לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו ובשעת התפילה צריך להזהר בה ביותר גנאי גדול הוא לתלמיד חכמים שיתפלל והוא אינו עטוף עכ''ל.

טעם העטיפה:

וטעם עטיפת ציצית בשעת התפילה לפי שהעטיפה מביאה לידי הכנעה ומנהגינו שכל הצבור מתעטפים בטלית בכל התפילות (סביב לשולחנך סימן צא ס''ו ד''ה דרך) ובזמנינו נתערבו בשאר קהילות ישראל וילמדו ממעשיהם ונשארו עטופים בתפילת שחרית בלבד, ויש שמקיימים המנהג גם בתפילות דליל שבת כדאיתא בשבת דרבי ינאי הוה מיעטף וקאי, ובמקום שעדות אחרות ילמדו מאתנו נחלשו כמותם מי יתן וישיב ימינו כקדם כדברי הרמב''ם ומרן.

מקור העטיפה:

ומקור העטיפה למד הרמב''ם מהא דאיתא בפרקא קמא דשבת (י.) א''ר אשי חזינא ליה לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שדי גימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מריה כי איכא שלמא לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל ע''כ (מרן בכסף משנה מעשה רוקח ומגדל עוז ועיין בספר בן ידיד ובספר בני בנימין על הרמב''ם בפרק שלישי מהלכות ציצית הלכה יא שהביא עוד מקורות לרבנו). 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת ויצא שנת התשעה

 

 

''וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה ויבא אותם אל לאה אמו ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך''. ותאמר לה המעט קחתך את אשי ולקחת גם את דודאי בני ותאמר רחל לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך''.

 

 

 

עניין סגולת הדודאים

להגיד שבחן שלשבטים שעת הקציר היה ולא פשט ידו בבגזל להביא חטים ושעורים אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו (רש''י).

 

וזה שכתב לשון מציאה בדודאים שאינו דבר המצוי אצל כל אדם ורחל שראתה את הדודאים בקשה מלאה אחותה מעט מהם כיון שיש בהם סגולה להריון והוא הטעם שהביא ראובן את הדודאים לאמו לפי שראה שעמדה מלדת ומצטערת על כך. ועניין הסגולה הזאת שיש להם ריח טוב כמו שכתוב ''הדודאים נתנו ריח'' והוא הפרי שלהם ודומה לתפוח (הרמב''ן) וכתב שם שאנשים אומרים שהשורש סגולה להריון ואותו לא הביא אבל לא מצאנו שיכתב בספרי הרפואות וכ''כ רבי אברהם אבן עזרא שכיון שטבעו קר ואינו מחמם לכן צריך לומר שהיו לוקחים אותו לשם סגולה בלבד ולא שרפואתו בכך, אולי מכאן יצא שמו ''סיגלי'' לפירוש רש''י.

זיהוי הדודאים

יש מחלוקת בזיהוי הדודאים בין המפרשים

א. יסמין (רש''י).

 

ב. תאנים (רשב''ם וחזקוני).

 

ג. מין עשב (רש''י וראב''ע הרמב''ן ספורנו ושכן דעת אונקלוס ויונתן בן עוזיאל).

 

 

לדעת רש''י היסמין הוא מין עשב הנקרא סיגלי אבל הרמב''ן חלק עליו וכתב שהיסמין הוא מין עץ וברכתו ''עצי'' והסיגלי הוא מין עשב ומברכים עליו ''עשבי בשמים''.

 

 

 

ונביא כאן בעזה''י קצת מהלכות ברכת הריח

 

א. אסור ליהנות מריח טוב קודם שיריח, כשם שאסור ליהנות באכילה ושתייה עד שיברך. ואסמכוה אקרא ''כל הנשמה תהלל י-ה וכו' איזה דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו זה הריח.

 

ב. לאחר הנאתו מהריח אין מברך כלום, לפי שהנאה מועטת היא ודומה לאוכל שנתעכל.

 

ג. אם זה שיוצא ממנו הריח עץ או מין עץ אפילו אינו עיקר הפרי, מברך בורא ''עצי'' בשמים. ואם הוא מין עשב, מברך בורא ''עשבי'' בשמים. ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב, מברך בורא ''מיני'' בשמים. ואם היה פרי ראוי לאכילה, מברך ''הנותן ריח טוב בפירות''. והני מילי כשנטלו להריח בו, או לאכלו ולהריח בו. אבל אם נטלו לאכלו ולא נתכון להריח בו, אעפ''י שהוא מעלה ריח טוב אינו מברך.

 

ד. סימן לידע איזה מין ואיזה מין עשב, כל בשמים שהקלח שלו כקלחים שלפשתן בורא עצי בשמים. וכל שהקלח רך כירק בורא עשבי בשמים.

 

ה. זה שאמרנו שמברך על פרי הראוי לאכילה ''הנותן'' הוא אפילו באופן שאינו ראוי לאכלו בפני עצמו אלא רק יל ידי תערובות.

 

ו. ברכות הריח אינם כברכות אוכלים שאם בירך על פרי עץ בורא פרי האדמה יצא לפי שהכל גדל באדמה משא''כ גבי ברכת הריח שאם בירך עשבי על דבר שהוא מין עץ לא יצא וכן להיפך שברכת עצי אינה פוטרת מין עשב.

 

ז. פרי עץ שבירך עליו ''עצי'' במקום ''הנותן'' יצא, וכן אם בירך על פרי אדמה [שראוי לברך עליו ''הנותן''] ''עשבי'' יצא.

 

ח. על כולם אם בירך ''מיני'' או אפילו שהכל נהיה בדברו יצא.

 

ט. אם הוא מסופק אם מן עץ הוא או מין עשב מברך ''מיני''.

 

י. אם הוא מסופק על הפרי אם הוא ראוי לאכילה, אם מין עץ הוא מברך עצי. ואם מין עשב הוא מברך עשבי.

מקורות

א. מרן בשולחן ערוך אורח חיים סימן רטז. סעיף א' ומהרד''ם בשתילי זתים סק''א.

ב. מרן שם ושתילי זתים סק''ב.

 

ג. מרן סעיף ב' ושתילי זתים סק''ג.

 

ד. שתילי זתים שם.

 

ה. שתילי זתים סק''ו.

 

ו. שתילי זתים סק''יט.

 

ז. פשוט כיון דלא שיקר בברכתו.

 

ח. מש''כ שברכת מיני פוטרת כ''כ מרן ס''ב וכ''כ הרמב''ם וכן כתב הר''ם מקוצי הובא בתוספות בברכות (לח.) ובמרדכי, ואין חולק בזה. ומש''כ שברכת שהכל ג''כ פוטרת במיני הריח כ''כ מהרד''ם בשתילי זתים סק''ד וכ''כ תלמידו מהרי''ץ בשו''ת פעולת צדיק ח''ג סימן עד הביאו הרב שושנת המלך אולם מדברי מרן בכסף משנה נראה דברכת שהכל אינה פוטרת במיני ריח וכ''כ כמה אחרונים ואנו הולכים כדעת רבותינו המאורות הגדולים מהרד''ם ומהרי''ץ.

 

                                 משיב הרוח ומוריד הגשם,  ברך עלינו וכו' ותן טל ומטר.