חודש תמוז. שנת התשע''ח ליצירה, ב'שכ''ט לשטרות.


 

לק''י


פרשת מסעי


(א) אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן: (ב) וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת־מוֹצָאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י ה' וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָאֵיהֶֽם:

רצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה באופן שהיו ראוים להכנס לארץ. ויכתוב משה. כתב מקום שיצאו אליו והמקום אשר נסעו ממנו כי לפעמים היה המקום שיצאו אליו בתכלית הרוע והמקום שנסעו ממנו טוב. וכתב גם כן ענין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה שהיה זה קשה מאד ובכל זה לא נמנעו ובכן נכתב בכל אחד מהם ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני כי המסע והחניה היה כל אחד מהם קשה, (ספורנו).

ויסעו מרפידים, ויחנו במדבר סיני.

"רפידים" ע"ש רפיון-ידיים מהתורה, כשנסעו מרפיון הידיים, אז באו למדבר סיני, לקבל התורה. אך "ויסעו ממדבר סיני" אם נחלשים בתורה, אז "ויחנו בקברות התאוה" שוקעים בתאוות העולם-הזה (חיד"א).

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לק''י


פרשת כי תבוא שנת התשע''ה


תהלים פרק פה

(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: (ב) רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ שַׁבְתָּ שבות שְׁבִית יַעֲקֹב: (ג) נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם סֶלָה: (ד) אָסַפְתָּ כָל עֶבְרָתֶךָ הֱשִׁיבוֹתָ מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ: (ה) שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵ'י יִשְׁעֵנוּ וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ: (ו) הַלְעוֹלָם תֶּאֱנַף בָּנוּ תִּמְשֹׁךְ אַפְּךָ לְדֹר וָדֹר: (ז) הֲלֹא אַתָּה תָּשׁוּב תְּחַיֵּנוּ וְעַמְּךָ יִשְׂמְחוּ בָךְ: (ח) הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ: (ט) אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵ-ל ה' כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה: (י) אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ: (יא) חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ: (יב) אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף: (יג) גַּם ה' יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ: (יד) צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו:


פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת תבא [דף מה עמוד א]

והיה כי תבוא

כתוב גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה (תהלים פה):

אמר טוביהו בר' אליעזר זצ"ל על שראו בני קרח כח הגשמים שהם טובים לישראל בקשו עליהן רחמים שנאמר (שם) רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב. ואומר (שם) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה ללמדך שגדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות שהקישום בני קרח במזמור אחד. אמת מארץ תצמח. זו תורה שנאמר (שם קיט) צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת. וצדק משמים נשקף אלו הגשמים. כענין שנאמר (ישעיה מה) הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד אני ה' בראתיו. גם ה' יתן הטוב. אלו הגשמים שבזמן שישראל עוסקין בתורה שנקראת טוב שנא' (משלי ד) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. גם ה' יתן הטוב. הם העוסקים בטוב גם הקדוש ברוך הוא שולח בהם הטוב מדה כנגד מדה. ומנין שהגשמים נקראו טוב שנאמר (דברים כח) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך. וכן אמר ירמיהו (ירמיה ה) עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם. אבל בזמן שעוסקים בתורה ובמצות שולח להם גשמי ברכה והתבואה מתברכת להם שנאמר גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה. בזמן (שם) שצדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. ולפיכך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל להביא ביכורי אדמתם מראשית כל פרי האדמה כדי לברך להם פרי אדמתם ממה שאמור בענין דכתיב והיה כי תבוא אל הארץ. והיה מיד. כי תבוא אל הארץ עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תיכנס לארץ. אשר ה' אלהיך נותן לך (מה שתירש תכבוש). וירשתה וישבת בה. מה שתירש תשב בה:

מצות הביכורים

(א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: (ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: (ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: (ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ: (ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: (ז) וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: (יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:

אשר יהיה בימים ההם, פירש''י אין לך אלא כהן שהוא בימיך כמו שהוא והקשה עליו הרמב''ן וזה לשונו ולא הבינותי זה, כי בענין הזקן ראוי לומר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם" (לעיל יז ט), אף על פי שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפנינו מן העולם צריך לשמוע לו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, אבל בהקרבת הבכורים למי יביאם אם לא לכהן אשר יהיה בימיו עכ''ל ובכלי יקר כתב לתרץ וז''ל לפי שאמרו חז"ל (כתובות קה ב) וכי אלישע אוכל ביכורים היה? אלא ללמדך שכל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים, ומדתלה דורון של תלמיד חכם בביכורים סלקא דעתך אמינא שלא יתנו הביכורים כי אם לכהן תלמיד חכם שיהיה באותו משמר ואם אין בו תלמיד חכם סלקא דעתך אמינא שימתין עד שיבוא משמר של איזה כהן תלמיד חכם, תלמוד לומר אשר יהיה בימים ההם. ובזה נסתלקו דברי הרמב"ן שכתב ולא הבינותי זה וכו':

זה לשון התלמוד במלואו רב ענן אייתי ליה ההוא גברא כנתא דגילדני דבי גילי, א"ל: מאי עבידתיך? א"ל: דינא אית לי, לא קביל מיניה, א"ל: פסילנא לך לדינא. אמר ליה: דינא דמר לא בעינא, קבולי לקביל מר, דלא למנען מר מאקרובי בכורים, דתניא: +מלכים ב' ד'+ ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו - וכי אלישע אוכל בכורים הוה? אלא לומר לך: כל המביא דורון לתלמיד חכם - כאילו מקריב בכורים. אמר ליה: קבולי לא בעינן דאיקביל, השתא דאמרת לי טעמא מקבילנא. שדריה לקמיה דרב נחמן, שלח ליה: נידייניה מר להאי גברא, דאנא ענן פסילנא ליה לדינא. אמר: מדשלח לי הכי, שמע מינה קריביה הוא. הוה קאים דינא דיתמי קמיה, אמר: האי עשה והאי עשה, עשה דכבוד תורה עדיף, סלקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדיניה. כיון דחזא בעל דיניה יקרא דקא עביד ליה, איסתתם טענתיה. רב ענן, הוה רגיל אליהו דאתי גביה, דהוה מתני ליה סדר דאליהו, כיון דעבד הכי איסתלק. יתיב בתעניתא ובעא רחמי ואתא. כי אתא הוה מבעית ליה בעותי, ועבד תיבותא ויתיב קמיה, עד דאפיק ליה סידריה. והיינו דאמרי: סדר דאליהו רבה, סדר אליהו זוטא.

ושמחת בכל הטוב

מכאן אמרו אין קורין מקרא ביכורים אלא בזמן שמחה מעצרת ועד החג שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו אבל מן החג ואילך מביא ואינו קורא (רש''י) אמנם הנה כתבנו כי עיקר כונתו יתברך להרחיקנו ממדת כפוי טובה ולהביאנו אל גדר החזיק טובה כראוי, כי הוא גדר גדול ועיקר גדול בכל ענייני ועיקרי הדת, כי בו תלוי כל עבודת אלהים להכיר כי הנשמה לו יתברך והגוף פעלו וכולנו עבדים לו יתברך, ושבשכר זה הוא מקנה לנו הארץ למורשה ואם לאו הארץ תעזב מהם. והוא כי הנה יש הפרש בין מתנה לירושה, והוא כי הנה במתנה יש שני דברים אחד שיש להחזיק טובה לנותן, ועוד שנית כי המתנה יש לה הפסק ויכול הנותן לומר אני נותן לך מתנה זו ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני, מה שאין כן בירושה שאין לה הפסק לדור דור. והנה באמת בארץ ישראל יצדקו יחד שתי אלה, היא נחלת אבות אשר נשבע להם הוא יתברך וגם היא מתנה, כי לא נשבע לתתה לדור מסויים, ובבחינת מתנה אפשר שאינה החלטית כי יש לה הפסק, אם נזכה תהיה לנו ואם לאו ביד מלך בבל תנתן וביד אדום, כאשר היה, וכמפורסם בתורה שאם יעזבו את ה' גם הארץ תעזב מהם, מה שאין כן אם היינו עושים רצון קונינו יתברך שלא היינו זזים ממנה רק תתקיים בנו תורת ירושה שאין לה הפסק (אלשיך).

כתב באור החיים גם ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה כאומרם ז"ל (ברכות ה' א) ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם:
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לק''י

פרשת מטות מסעי שנת התשע''ה

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: (ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן:

מאת המדינים. ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה, שהיו יראים מהם שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא אל תתגר בם מלחמה (דברים ב, ט), אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם. דבר אחר, מפני שתי פרידות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית (רש"י).

נקם נקמת בני ישראל. סמך זה לפרשת נדרים לומר לך שנודרים בעת צרה ומלחמה (כדאמרינן בבראשית רבה וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה כ''כ התוספות בחולין ב:ד''ה אבל). ועוד אמרו המחריש לבתו ולאשתו ולא הפר להן הוא נכנס תחתיהן מדינים שהחטיאו את ישראל לא כל שכן שיענשו. אחר תאסף. לפי שראה מעשה מדינית ולא קנא לשם לכך נתלו חייו בנקמת מדינים. אל עמיך. מלא יו''ד לומר לך שבעשרה מקומות הוזכרה מיתתו בתורה (בעל הטורים).
ְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לק''י


פרשת פנחס

בור ששתית ממנו לא תזרוק בו אבן

(טז) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: (יח) כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר:


צרור את המדינים. לשון יחיד. והכיתם לשון רבים. צרור כי על ידך היה, שאמר לה אביה אל תבעלי אלא לגדול שבהם וזהו משה (במדב"ר כ כד). והכיתם לשון רבים ולא משה כי נתגדל במדין (בעל הטורים).

וישלח אותם משה. הקדוש ברוך הוא אמר למשה נקום נקמת אתה בעצמך והוא משלח אחרים אלא על ידי שנתגדל במדין אמר אינו בדין שאבגוד בהם שהם עשו לי טובת הנאה כדאמרי (בבא קמא דף צב:) אינשי בירא דשתית מינה מיא לא תשדי ביה עפרא. וי"א שאין זה מדין שנתגדל בו משה שזו בצד מואב ועד עכשיו היא חרבה ולמה שלח פינחס דמי שהתחיל במצוה אומרים לו גמור והוא הכה המדינית לפיכך יגמור מצותו, (דעת זקנים).

לדעה ראשונה רואים אנו כמה צריך להתרחק מכפיות טובה שהלא המדינים היו צוררים לעם ישראל והחטיאום בעבודה זרה ובגילוי עריות ואעפ''כ לא משה נלחם איתם כיון שנתגדל שם שנתנו לו מחסה בזמן שביקש פרעה להרגו. וכבר אמרו חז''ל כל הכופר בטובתו שלחברוסופו שיכפור בטובתו שלהקב''ה (רבנו בחיי פרשת שמות פ''א פ''ח), ע''כ ישום האדם אל לבו ללמוד בספרי מוסר המעדנים את הנפש.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לק''י

פרשת בלק שנת התשע''ה



(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹדִ'ים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא: (יג) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם: (יד) וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ: (טו) וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה:


הנה בלעם אמר לשרי בלק שאין רצונו שלהקב''ה שהוא ילך עמהם. אמנם אותם שרים לכאורה שיקרו למלכם באמרם מאן בלעם הלוך עמנו, ולא כן הוא אלא שהקב''ה מנע ממנו לילך, וגם מה ענין שבלק שלח לו עוד שרים רבים ונכבדים מקודמיהם וכי דבר זה ישנה דעת המקום ברוך הוא? אלא שזה פשוט שכיון ששמע בלק משריו שבלעם אינו רוצה לילך עמהם ובידעו ומכירו משכבר הימים דעם קצת שוחד יסכים לילך אליו. אכן ראה ברש''י שפירש מאן ה' לתתי להלוך עמכם, אלא עם שרים גדולים מכם. וצ''ע מנין לו לפרש כן, ונראה דסופו מעיד על תחלתו שבשלוח בלק שרים נכבדים יותר עם הבטחות גדולות יותר ענם בלעם אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב משמע ששזכות קללתו שלבלעם תעמוד לבלק צריך בלק לתת יותר כסף וזהב, א''כ יפה פירש''י דברי בלעם לשלילה וכמו שאמר בהמשך דבריו למדנו שרוחו גבוהה ולא רצה לגלות שהוא ברשותו שלמקום אלא בלשון גסות, לפיכך ויוסף עוד בלק עכ''פ ואין לחשוש לבלעם שהוא מחשיב את עצמו לכאין ואפס. וראו מה בין גדול נביאי אומות העולם לגדול הנביאים שלבלעם היתה גאוה גדולה וגם בועל אתנו היה כמ''ש ''אשר רכבת עלי'' אמנם משה רבנו אדון כל הנביאים פרוש אפילו מאשתו היה ועניו מכל האדם.

הקב''ה אינו חפץ בברכתו שלבלעם

(יב) לא תלך עמהם - אמר לו אם כן אקללם במקומי. אמר לו לא תאור את העם. אמר לו אם כן אברכם. אמר לו אינם צריכין לברכתך, כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך:

לכאורה למה מנע הקב''ה מבלעם לברך את ישראל הרי כתוב ברצות ה' דרכי איש (היינו ישראל) גם אויביו (היינו בלעם) ישלים אתו. וי''ל שבלעם היה ניחן במדת הגאוה שהיתה בו והיה שונא לישראל ורצה מאד לקללם אלא שיכון שהיה מנוע מלקלל מאת ה' יתברך ע''כ רצה לברכם ולא בגלל שחפץ היה בטובתם שלישראל אלא בגלל גאותו הסרוחה שידע בהם שיצליחו בעתיד ויזכו לכל טוב ואם יברכם יתלה הדבר בעצמו שהוא בירכם וע''י זכו לכל הטוב וכך היה מקבל קהל רב לברכותיו ועל כל ברכה יקח הון רב (כמו שמצוי בימינו הרבה בעונותינו) ולכן רצה מאד לברכם בשביל ''הפרנסה'' שלו, וע''כ לא רצה ה' יתברך שיברכם שפיו ולבו אינם שוים.

לק''י

פרשת חֻקַּת שנת התשע''ה




וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו:


ביום חמישה עשר בתמוז הוא ים פטירתו שלרבי חיים בן עטר זצוק''ל ולכן נביא קצת מדברי תורתו על הפרשה.

פרה אדומה וגו'. רואה אני כי כל סימניה מוכיחים על הדינים, אדומה כי הוא זה סימן תגבורת הדינים, תמימה באין שער שחור, וכן אמרו ז"ל (פרה פ"ב) ב' שערות שחורות פוסלות אותה, ולא שערותיה לבד אלא אפילו קרניה וטלפיה צריכים להיות אדומים, אבל שחורות ואין צריך לומר לבנות פוסלות, אשר לא עלה עליה עול כי העול ימתק הדינים בסוד מאמרם (ברכות ה א) יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם שהם בחינת הדינים, גם שריפתה באש הוא בחינת הדינים, ובהתקבצות הדינים באפר יעשו הברחה לטומאה הדבוקה באדם מהמת שגם היא אינה אלא רצועה רעה מצד יסורי המשפט (אור החיים).
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לק''י

פרשת קֹרַח שנת התשע''ה


ויקח קרח וכו' ודתן ואבירם.


סמך מחלוקת קרח לפרשת ציצית שעל ענין ציצית חלק על משה (בעל הטורים).

בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה, שכן לקהת ובניו החונים תימנה, נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע אוי לשכנו (רש''י).

ומה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר (שמות ו, יח) ובני קהת וגו'. עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה, עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו, שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד, ולהלן הוא אומר (במדבר א, טז) אלה קרואי העדה, והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה. אמר להם חייבת. התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה (שם).


ויקהלו על ועל אהרן.


קרח דתן ואבירם נקהלו להתרעם על משה ועל אהרן במעמד חמשים ומאתים נשיאי העדה שהלכו שם בעצת אלה המתרעמים בעת שהיו לפני משה אנשים מבני ישראל הבאים לדין. ואותם החמשים ומאתים נועדו שם כמו הולכים לתומם אל משה להתיצב עמו שם כדי שכשיקהלו קרח דתן ואבירם אחר כך על משה ואהרן יהיו הם כולם כאחד מסכימים לדברי הנקהלים לפני אותם אנשים מבני ישראל שנמצאו שם ובחרו שעה שיהיה שם המון עם כדי לפרסם ולהעביר קול במחנה למען ירבו מתקוממים עמהם (ספורנו).


וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו.

קדושת העם

במסכת סנהדרין (קי א) אמרו מה שמועה שמע מלמד שחשדוהו באשת איש שנאמר (תהלים קו טז) ויקנאו למשה במחנה, שכל אחד קינא אותו עם אשתו [וישמע משה בגימטריא מכאן כי חשדוהו באשה (בעל הטורים))]. ודבר זה רחוק מן השכל מאד ומדברי קבלה לא ילפינן כי מאן יימר שחשד זה היה בזמן זה דוקא כי אין לו רמז בפסוק. על כן אומר אני שבעל אגדה זו רצה לפרש פסוק כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה' מה ענין הקדושה אל ההתנשאות, ואם תמצא לומר שיש יחס ביניהם והקדושה ראוי שתמנע ההתנשאות אם כן היה לו לומר ומדוע תתנשאו על קהל קודש או עדה קדושה. אלא ודאי כך אמר קרח למשה לפי שמצינו במסכת סוטה (ד ב) אמרו חז"ל כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש, ובמקום אחר אמרו (שם) כל המתגאה כאילו בא על כל העריות, וידוע שבכל מקום שתמצא קדושה שם תמצא גדר ערוה כי העריות מחללין הקדושה. וכך אמר קרח מסברא דנפשיה הרי כל העדה כולם קדושים וגדורין מעריות ואם כן מדוע תתנשאו להשתרר ולהתגאות כי דבר זה יגרום לכם שתהיו נכשלים באשת איש ותחללו קדושת העם, לכך אמר על קהל ה' ולא אמר על קהל קדוש כי אחר ההתנשאות אין כאן קדושה כי כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש ודבר זה גורם חילול קדושת העם, ובזה הבין משה שקרח חשדו שיהיה נכשל באשת איש לכך נאמר וישמע משה ויפול על פניו. וטעמו של דבר נראה לפי שכל המתגאה רוצה שיהיה הוא גבוה מעל כל גבוהים אין עוד מלבדו רודה בכל העולם זולתו, ולפי שכל אשה משועבדת תחת יד בעלה כמו שנאמר (בראשית ג טז) והוא ימשל בך, על כן אין המתגאה יכול לסבול אפילו ממשלה זו שתהיה ביד אחר. ועל כן נקט דוקא אשת איש ולא שאר עריות, ומדוקדק הלשון שאמר לסוף נכשל באשת איש כי כל מי שמתגאה הרי הוא הולך ובודק בכל מיני שררה שרואה בזולתו לכבוש את הכל תחת ידו כדי שתהיה ידו בכל הממשלות, ולא ישקוט האיש בכל השררות שכבר השיג עד שלסוף יתן עיניו גם בממשלת האיש על אשתו וירצה לכבוש תחת ידיו, וזהו לשון לסוף כי באמת הממשלה זו שסופו לבקש הוא סוף כל דבר וקץ לכולם. וזה פירוש יקר מאד הן בפרשה זו הן בלשון הגמרא (כלי יקר).

ולמדים אנו מדברים אלו שכל אדם שקבל שררה מסוימת על הצבור צריך לגדור עצמו מן הערוה יותר מאחרים וככל שמעלתו רמה כך צריך לגדור עצמו ואפילו גדול כמשה רבנו שפרש מאשתו נחשד וקיים בעצמו והייתם נקיים מה' ומישראל ונטה אהלו מחוץ למחנה.

ענותנותו שלאהרן

ולא ויפלו, כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו, אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך (רמב''ן).
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת בהעלותך שנת התשע''ה

וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן
, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים. וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ: וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה: וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה: וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר. אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה:


רבי נתן אומר מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה, כיון ששמעה צפורה, אמרה אוי לנשותיהן שלאלו אם הם נזקקים לנבואה, שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני, ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן. ומה מרים שלא נתכונה לגנותו כך נענשה, קל וחומר למספר בגנותו שלחבירו (רש''י בשם ספרי). הנה אהרן ומרים שניהם נענשו בצרעת בעון שדברו לשון הרע מרים נדונה שבעה ימים ואהרן מיד נתרפא. אולם יש להתבונן במי שגרם לכל זה שלא נענש כלל והיא צפורה שממנה התחיל כל הדבור על משה שאם לא היתה מספרת למרים לא היה כאן שום עון, ואם תאמר גם צפורה נענשה, הרי לא מצינו במדרשים זכר לעונשה ולכן על כרחין לא נענשה כיון דלא חטאה. והענין יובן עפ''י מה שכתב מהרי''ם הכהן מראדין בספרו חפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל ו הלכה ד) וזה לשונו ולפעמים מצוה לשמוע מה שאחד מספר גנות על חברו כגון שהוא משער שע''י שמיעתו את הענין בשלמות יהיה אח''כ בכחו להראות לפני המספר או שאר השומעים שאין המעשה כן כמו שנאמר עליו או שאר עניני זכות. ועוד יש אופן אחר ג''כ דמצוה לשמוע, כגון אם בא אחד לפניו לקבול על חברו על איזה דבר שעשה נגדו והוא מכיר במספר שבזה שיתן אוזן לדבריו יהיה יכולת בידו להשקיט את אפו מעליו ולא ישוב עוד לספר לאנשים אחרים ובזה יתרבה השלום בישראל. אך וכו' יזהר בנפשו מאד שלא יאמין בעת השמיעה בהחלט רק לחוש לזה בלבד כדי שלא ילכד גם הוא ברשת עון קבלת לשון הרע עכ''ל. והנה שני מעשים אלו יש להנהיגם במעשה שלצפורה שהיה לה דבר על משה רבנו והיתה חייבת לספר (מלשון המדרש נראה דמתוך יאוש עשתה זאת שאמרה ''אוי לנשותיהן'' אבל אינו מוכרח) והעדיפה לספר למרים שהיא אחותו הקרובה אליו שמן הסתם לא תקבל הלשון הרע אבל רק תקשיב, ועצם הדבור שלה משקיט אותה ולא תדבר עם עוד נשים אחרות (כמו שבאמת מצינו שלא סיפרה לעוד נשים ומוכח שלאחד משני הדברים (או לשניהם) נתכונה, שאם כונתה לספר לשון הרע למה לא המשיכה לדבר עם נשים אחרות כמו שידוע בעולם בעונינו) או אפשר לפי המעשה הראשון שידעה צפורה במרים שתלמד זכות על משה מאחר ואחיה הוא וגידלה אותו בין ברכיה כלשון מנורת המאור (פרק נא) וודאי תמציא לה איזה תירוץ ולכן היה התר לצפורה להשמיע ולמרים לשמוע אבל לא לקבל ח''ו אלא לחוש, ובזה טעתה הצדקת שמיד אח''כ דברה עם אהרן במקום שתדבר לפני משה ותקבל ממנו תשובות למעשהו ולכן לא היה על צפורה שום חטא ועון ולא נענשה, אבל באמת משה רבנו אדון כל הנביאים עבד נאמן לה' יתברך שלא כשאר הנביאים פה אל פה דבר עם ה' וכו' כמו שכתוב במקרא והיה צריך להשמר תמיד מכל טומאה ולכן פרש מאשתו שלא כשאר הנביאים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת נשא שנת התשע''ה

וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה: וְאִישׁ אֶת-קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר-יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶֽה:

אמר רבי ישמעאל, וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא המחזר אחריה לבית הגרנות, ומה תלמוד לומר אשר יקריבו לכהן, אלו הבכורים שנאמר בהם תביא בית ה' אלהיך, (שמות כג, יט) ואיני יודע מה יעשה בהם, תלמוד לומר לכהן לו יהיה, בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהיו נתנין לכהן. לפי שנאמרו מתנות כהונה ולויה, יכול יבואו ויטלום בזרוע, תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים (רש''י). ר''ל שיתן לכל כהן שירצה דהוא הטובת הנאה ונוטל מישראל סלע או יותר כדי לתתם לבן בתו כהן אבל לא שיקח מהכהן איזה ממון שיתן לו המתנות לכך כתיב לו יהיה כלומר שטובת הנאה היא לבעלים (שפתי חכמים). איש אשר יתן לכהן לו יהיה ממון הרבה (רש''י) והוא מגמרא ברכות (סג.) וכתב הרשב''ם לפי שמיותר הוא דרשו כן וקודם לכן כתב לו יהיה כלומר לכהן יתננו. ולענ''ד דרש''י הביא רק דברי הגמרא נראה דכיון שהוא מיותר א''כ אין הפשט שיתן לכהן שהרי כבר נאמר ''אשר יתן לכהן'', אלא צ''ל דלרש''י הפשט הוא מה שאמרו בגמרא ולכן לא הוצרך להביא עוד פירוש. עכ''פ אנו רואים כאן יסוד גדול בעבודת ה' וקיום המצוות שהשכל אומר שאם אדם נותן מתנות לאחרים ממונו מתכלה, וככל שנותן יותר כך יורד מנכסיו. אולם לא כן האדם אשר מקיים מצותיו יתברך אשר נותן מעשרותיו כראוי, בכורים תרומות ומעשרות לפי הסדר ובכמות הראויה לאדם הראוי, שלאדם כזה יש הבטחה מאת ה' יתברך שלא רק שלא יחסר מממונו אלא יתוסף לו הרבה יותר ואמר בנביא ''ובחנוני נא בזאת'' מה שלא כתוב בשאר מצוות. ולכן יראה האדם לתת הצדקה בעין יפה מן המובחר שבנכסיו, כהבל שהביא מבכורות צאנו ומחלבהן, ויתן לו המקום ברוך הוא שפע פרנסה וכלכלה פי כמה וכמה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרשת בְּחֻקֹּתַי שנת התשעה

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:

הקדים דבר הגשמים כי בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב והמעינות והנהרות טובים ויהיה זה סיבת בריאות לגופים והפירות כולם ירבו ויתברכו בהן כאשר יאמר "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" והנה עם זה לא יחלה האדם ולא יהיה בהם משכלה ועקרה ובבהמתם וימלאו ימיהם כי בהיות הגופים גדולים ובריאים יתקיימו כימי האדם והנה היא גדולה שבברכות והנה אמר כי השמים יענו את הארץ בגשמים בעתם והארץ תענה את יבולה והיא הצמח ובעלי נפש התנועה בהמה וחיה ורמש ועוף גם הדגים כי הארץ תכלול הכדור התחתון כלו כמו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א א) ויכלו השמים והארץ (שם ב א) וכן הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות (תהלים קמח ז) וכן ברוב המקומות הכתוב והנה כל התולדות שבתחתונים יבול הארץ (הרמב"ן). ואיתא במדדרש רבה פרשה לה סימן י' בימי הורדוס המלך היו גשמים יורדין בלילות, בשחרית נשבה הרוח נתפזרו העבים זרחה החמה נתנגבה הארץ והיו פועלים יוצאים ועוסקין במלאכתן ויודעין שרצון אביהם שבשמים מעשיהם ד"א ונתתי גשמיכם בעתם בלילי שבתות. מעשה בימי שמעון בן שטח ובימי שלמצה המלכה שהיו גשמים יורדים בלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב ובצרו מהם חכמים והניחום לדורות הבאים להודיע כמה חטא גורם לקיים מה שנא' (ירמיה ה) עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם.



פרשת אמור שנת התשע''ה

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה':

מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה שנאמר והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה. וכל שבעת הימים נקרא מחוסר זמן. ואע''פ שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבו אינו לוקה, מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה, ולא נרצה הקרבן (הרמב''ם פרק שלישי מהלכות איסורי מזבח הלכה ח).

שור או כשב או עז כי יולד. אמרו המפרשים שביום הולדו יש לו עליו שם שור או כשב כי אינו מוסיף על שלמתו ועל עצמותו כלום כי הוא נולד עם כל שלמתו, לאפוקי האדם עיר פרא יולד (איוב יא.יב) וקניית שלמתו תלוי במעשיו. ונראה שלכך הודיע לנו הכתוב כדי שלא תאמר מאחר שביום הולדם יש להם כל השלמות הראוי להם א"כ יהיו כשרים להקרבה מיד, תלמוד לומר יהיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה. כי כל מספר שמיני קודש כמבואר למעלה פרשת שמיני (ט.א) (וזה לשון הרב שם לפי שהיה יום זה שמיני דבר זה גרם לו קדושה ביתר שאת, כי כל מספר ז' חול ומספר שמיני קודש כדעת המדרש (יל"ש שמות רמא.טו) האומר שכל קלוסו של משה היה באז, ומאז באתי לדבר בשמך, אז ישיר משה כו', כי אז היינו אחד רוכב על ז' והוא להשליט את השי"ת על כל ז' כוכבי לכת ועל כל הנמצאים שנתהוו בז' ימי בראשית, וע"כ נראה להם ה' ביום זה דוקא מצד היותו שמיני כי מספר זה מיוחד אליו ית'. וזה טעם הקרבן שאינו מרוצה כ"א מן יום הח' והלאה, וזה טעם שהמילה שבח' דוחה השבת שבז' כי הרוחני דוחה הגשמי. על כן אינו ראוי להיות קודש עד אשר יעבור עליו מספר זה. (כלי יקר). והנה אחר שהזכיר כל מיני המומים בקדשים והרחיק אותם מן המזבח אף על פי שלפעמים יהיה התמים שוה סלע והבעל מום שוה שתים לגדלו ושמנו ולפעמים יהיה מום נחשב עלוי למנחת מלך בשר ודם וזה כי הצור תמים פעלו חפץ בתמימות ושלמות הנקרב והמקריב שיהיה הנקרב על שלמותו הטבעי והמקריב על שלמותו האלהי להדמות ליוצרו כפי האפשר אמר שכמו כן בענין גבול הזמנים שהגביל עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. והזכיר איסור מחוסר זמן ואיסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד ואיסור מחשבת חוץ לזמנו אפילו בקדשים קלים. והזכיר התודה שאף על פי שהיא מכלל השלמים הוגבל זמנה ליום ולילה אחד בלבד ולא לשני ימים ולילה כשאר השלמים (ספורנו). 

פרשת אחרי מות קדושים שנת התשע''ה

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו:

מגיד שמעשיהם שלמצריים ושלכנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו בו ישראל (ר''ל ארץ גושן שפתי חכמים) מקולקל מן הכל.אשר אני מביא אתכם שמה מגיד שאותן עממין שכבשו ישראל מקולקלים מכולם. ובחקותיהם לא תלכו מה הניח הכתוב שלא אמר, אלא אלו נימוסות שלהן דברים החקוקים להם כגון טרטיאות ואצטדיאות. רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים (רש''י). ובמסכת עבודה זרה פירש''י טרטיאות פלטון וכל דבריהן כשהן נאספין לשחוק וללצון. (שפתי חכמים). אצטדיאות שחוק שמסיתים את השורים ושאר חיות לנגחם ולהלחם זה עם זה (שם בשם גור אריה).

ויש לתמוה על מה שנאמר שארץ גושן מקולקל מן הכל שהרי יוסף הושיב את אביו ואת אחיו דוקא שם כדי לשמרם מקלקול המצרים, וא''כ צריכה שתהא המבצר לחיות חיים יהודיים. ונראה לומר שבאמת היה אותו מקום טוב לבני ישראל להישמר מטומאת מצרים, אבל כיון שנתערבו איתם במעשיהם קלקלו יותר מהם וכמו שאמרו חז''ל כשבנ''י יורדים אז הירידה מתחת לכולם וכשהם עולים עולים למעלה מכולם. וכן כתוב בהגדה שלפסח מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו במצרים. וכן אנו מוצאים כיום שבעיר הקדושה ביותר בעולם יושבים כנסת שלחברים להרשיע ומחוקקים חוקים נגד הדת במטרה להביא שואה רוחנית על העם היהודי ח''ו ויהי רצון שהמקום ברוך הוא יפר עצתם ויכלם מן העולם במהרה בימינו ויבנה בית קדשנו ותפארתנו אמן.

אשרי האיש

הנה הזהירנו הקב''ה שלא לעשות כמעשיהם והסביר רש''י הקדוש שהעניין מדבר במושב לצים ושחוק וקלות ראש, יען כי אלו הדברים הגורמים העיקריים לסור מאחרי ה' יתברך, וכמה הזהירונו חז''ל מלהיות לצים ומהתחבר עמהם שהלץ אינו סובל תוכחת והיושב עמהם אעפ''י שאינו כמותם סופו לעשות כמותם, כעניין שנאמר

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה דרש ר"ש בן פזי וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד, ומאחר שלא עמד מהיכן ישב, אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד, אם עמד סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ, ואם לץ עליו הוא אומר ולצת לבדך תשא (ילקוט שמעוני רמז תריג) וכיון שנשמר מלהיות בקרבת הלצים הריהו נוטל שכר כעושה מצוה, ואעפ''כ לא יתבטל אלא יעסוק בתורה כדאיתא התם, דרש ר' שמעון בן עזאי אשרי האיש אשר לא הלך, ושמא יאמר אדם הואיל ולא הלכתי לבתי טרטיאות ולבתי קרקסיאות ולא עמדתי בקניגיון שלהם ולא ישבתי בתחבולות אלך ואגרה בשינה, ת"ל כי אם בתורת ה' חפצו. וא''כ המשמר ציווי זה שנאמר בתורה סופו לקיים כל התורה כולה.

פרשת תזריע מצורע שנת התשע''ה

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן: ולקח הכהן עץ ארז ושני תולעת ואזוב:

זה הוא שאמר הכתוב גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד (משלי כט, כג). גאות אדם תשפילנו רבי חנינה פתר קרייה בבנות ציון דכתיב ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון שהיו מהלכות בגסות הרוח. ומה היו עושות ותלכנה נטויות גרון. כשהיתה אחת מהן מתקשטת היתה מטה בגרונה לכאן ולכאן כדי להראות תכשיטיה. וברגליהן תעכסנה רבי אבא בר כהנא אמר שהיתה אחת מהן צרה צורת דרקון על מנעלה ורבנן אמרי שהיתה כל אחת מהן מביאה שלפוחית שלתורנגולת וממלאה אותה שמן אפרסמון ונותנת אותה בין עקיבה ומנעלה וכשהיתה מגעת לכת שלבחורים היתה דורסת עליה והיה הריח יוצא ממנה ומפעפע בהן כריסה שלחכינה והיה הקב''ה אומר לישעיה מה אלה עושות כן , יגלו מכאן. והיה ישעיה מחזר עלהין ואומר להן בנותי עשינה תשובה עד שלא יבואו השונאים עליכם. מה היו אומרות ימהר יחישה מעשיהו נראה ולמען נראה דוכוס רואה אותי ונוטלני לו ואשה. וכיון שגרמו העונות ונכנסו השונאים לירושלים היו יוצאות לפניהם מקושטות כזונות והיה דוכוס רואה אחת מהן ונוטלה לו לאשה ומעלה ומושיבה על קרובין שלו. מה עשה הקב''ה אמר רבי אלעזר הלקה אותן בצרעת דכתיב ושפח ה' קדקד בנות ציון ואין סיפוח אלא צרעת דכתיב לשאת ולספחת (מדרש הגדול).

הגאוה הקודמת מסייעת לאדם לחזור בתשובה

וברש"י, "לפי שהנגעים באים על גסות הרוח, מה תקנתו ויתרפא, ישפיל את עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב. לכאורה קשה, לשם מה עליו להביא גם עץ ארז המרמז על הגאוה, אם הכוונה היא בעיקר שישפיל את עצמו כאזוב, הרי די אם יביא רק אזוב. והתירוץ הוא, כי כשהחוטא חוזר בתשובה והוא מתבונן על החטאים אשר חטא, הרי הוא בא לידי שפלות הרוח ולבושה העמוקה ביותר על הגאוה שהיתה בו לפני כן, והוא בוש ונכלם על אשר התגאה בזמן שהוא חטא. נמצא שהגאוה הקודמת מסייעת לו כעת בוא לידי שפלות הרוח, ואם כן יש לו לארז גם חלק ברפואתו (שפת אמת).

פרשת כי תשא שנת התשע''ה

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּֽרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָֽי:

באזני נשיכם. אמר אהרן בלבו, הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה, והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן: פרקו. לשון צווי, מגזרת פרק ליחיד, כמו ברכו מגזרת ברך: (רש"י) פרקו נזמי הזהב. בחר זהב ולא כסף, בעבור שהוא מורה על מדת הדין, ומראהו כמראה אש. (הרמב''ן)

והנה ידוע שעון העגל שמור לדורות וכיון שכך צריכים אנו לעשות תשובת המשקל ולתת נדבות וצדקות מדברים המעולים שיש לנו כגון אדם שיש לו מאפיה לא יתן לחמים שאינם ראוים למכירה אלא האפוים טוב וכן כל דבר ודבר. וזה למדנו מהבל שהביא מבכורות צאנו ומחלבהן ''וישע השם אל הבל ואל מנחתו'' ''ואל קין ואל מנחתו לא שעה'' כיון שהביא מן הפחות שבנכסיו.

פרשת תרומה שנת התשע''ה

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם:

ועשו לי מקדש. ועשו לשמי בית קדושה: (רש"י) ולא אמר בתוכו לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל שיקיפו המשכן בד' דגלים. (אור החיים) ואחר פסוק זה כתיב ככל אשר אני מראה אותך וכו'. אשכון ביניהם לקבל תפלתם ועבודתם באותו האופן שאני מראה אותך שכינתי בהר על הכפרת בין שני הכרובים עם תבנית המשכן ועם תבנית כל כליו. (ספורנו) ובפרשת קדושים כתיב וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי השם: אזהרה לירא מהמקדש (אור החיים) ויש אומרים שהוא כל מקום המקודש לתורה ולתפלה ולעבודה. (ספורנו) וטעם אני ה'. שאם לא ייראו ממקדשו ויתנו לו כבוד יענישם. (אבן עזרא)

פרשת משפטים שנת התשע''ה

לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן-יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם כִּֽי-יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵֽשׁ:

 לא ישבו בארצך. באותו החלק מהארץ שתכבוש ותשב בו אתה לא ישבו הם, הפך מה שעשו, כמו שהעיד באמרו וישב הכנעני בקרבו בגזר וישב בקרב הכנעני יושבי הארץ: כי יהיה לך למוקש. שבתם בארצך, שיגרום שתעבוד את אלהיהם: (ספורנו) וכן כל דבר שמפריע בעבודת ה' יתברך, כגון עיתונים אסורים שיש בהם עניני פריצות ודברי כפירה ולשון הרע ותמונות אסורות ועוד הרבה, ואסור מן הדין לקראם ולהשאירם בביתו, פן יחטיאו את יושבי הארץ. ע''כ ניטה כולנו שכם אחד לקיים מאמר הכתוב ובערת הרע מקרבך, וע''י כך נזכה למאמר הכתוב והיה מחניך קדוש.

פרשת יתרו שנת התשע''ה

ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה:

חביב הוא יתרו שניתן לו מקום להתגדר בו זה מינוי זקנים, והלא מינוי זקנים זה דבר הגון לפני הקב''ה, ומפני מה לא צוה הקב''ה למשה תחילה, אלא כדי ליתן גדולה ליתרו בעיני משה וכל בני ישראל, לומר גדול היה יתרו שהסכים הקב''ה על דבריו. אף יתרו לא אמרה אלא על תנאי, שאם יסכים הקב''ה על דבריו, שנאמר ''אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים''. (מדרש הגדול).

פרשת בשלחשנת התשע''ה

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם וְגוֹ'" הדא הוא דכתיב (שיר ב, טואחזו לנו שועלים שועלים קטנים כשהיה מושל המלכיות לא היה מושלן אלא בחיות שנאמר (דניאל ז, גוארבע חיון רברבן סלקן מן ימא וכשהוא מושל את המצרים אינו מושלן אלא לשועלים מה שועל זה קטן מן ד' חיות כך מצרים קטנים מן המלכיות שנאמר (יחזקאל כט, טומן הממלכות תהיה שפלה אמר רבי אלעזר ברבי שמעון ערומים היו המצרים לפיכך הוא מושלן כשועלים מה שועל זה מהלך ומביט לאחוריו כך המצרים מהלכין ומביטין לאחוריהם ומה אמרו (שמות א, יהבה נתחכמה לו אמרו באו ונבא עליהן בחכמה ונראה היאך אנחנו משעבדין על ישראל בדבר שלא יהא אלהיהן יכול להביא עלינו באותה מדה אם נדונם בחרב יכול הוא להביא עלינו חרב ואם באש יכול הוא להביא עלינו אש יודעין אנו שנשבע שאינו מביא מבול לעולם אלא בואו ונדונם במים שאינו יכול להביא אותם עלינו אמר להם הקדוש ברוך הוא רשעים כבר נשבעתי שאיני מביא מבול לעולם אבל מה אעשה לכם אני מביא אתכם למבול וכל אחד ואחד אני גוררו למבולו והוא שדוד אומר (תהלים סג, יאיגירוהו על ידי חרב מנת שועלים יהיו אלו המצריים הרשעים שגררן הקדוש ברוך הוא לחרבו של ים מהו מנת שועלים יהיו אמר הקדוש ברוך הוא המכה הזו תהא מתוקנת להם לשועלים ששמרן הקדוש ברוך הוא ולא הביא עליהן י' מכות ושם מתו אמר רבי ברכיה שועלים קדמאה מלא ותניינא חסר שעלים כתיב על שם שעלו של ים אמר רבי יוחנן דציפורי מה היו בנות ישראל הכשרות והצנועות עושות היו נוטלות את בניהן ומטמינות אותם במחילות והיו המצרים הרשעים מביאין קטנים ומכניסין אותם בבתיהם של ישראל ועוקצים אותם ובוכים והיה התינוק שומע קולו של חבירו שהיה בוכה והיה בוכה עמו והיו נוטלין אותו ומשליכין אותו ליאור לכך נאמר אחזו לנו שועלים שועלים קטנים וגו' עד שנעשה כרמינו סמדר לכך נאמר וישובו המים על מצרים שישוב הגלגל עליהם וכן יתרו אומר (שמות יח, יאעתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר וגו' אמר מכירו הייתי לשעבר וביותר עתה שבמחשבה שחשבו לאבד את ישראל בה דנם הקדוש ברוך הוא שנאמר כי בדבר אשר זדו עליהם: (מדרש רבה).




פרשת בא שנת התשע''ה

כי אם מאן אתה לשלח הנני מביא מחר ארבה בגבולך. וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד ואכל את כל העץ הצומח לכם מן השדה.

טעם המכה:

לפי שרצו לבטל מישראל ''והרבה ארבה את זרעך'' ואמרו המצרים ''פן ירבה'' על כן שלח עליהם הקב''ה ארבה כי לשון ארבה משמש על הרבוי (כלי יקר).

יש אומרים שהארבה היה מסמא את עיניהם ומסרס אותם ויש מפרשים שבאו אתם גם נחשים שהיו הורגים בהם כמו שכתוב ''ויסר מעלי רק את המות הזה'' עיין בספר ברכת אברהם ובעל הטורים. ובכלי יקר כתב שבקש פרעה שיסיר רק את החיים שלא יזיקוהו ולא את המלוחים שכבר מתו כדי שיוכלו ליהנות מהם לאכלם והקב''ה לא נעתר לו בזה ושלח אף המלוחים כמ''ש לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים.

פרשת ויחישנת התשע''ה

ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי:

וכי בחרבו וקשתו לקח והלא כבר נאמר כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני (תהלים מד, ז) אלא חרבי זו תפילה וקשתי זו בקשה, (מדרש הגדול).וכן הוא בתרגום אונקלוס בחלק מהנוסחאות בצלותי ובבעותי ועיין במסורת מדוייקת שהוכיח שנוסחה זאת עיקר. ויש עוד לשון שם שכיון שעשו בניו אותו מעשה אמר מה אני מניח את בני ליפול ביד אומות העולם, מה עשה נטל חרבו וקשתו ועמד על פתחה שלשכם. אמר שאם באו אני נלחם כנגדם. הוא שאמר ליוסף בחרבי ובקשתי. ולעתיד כי לא בחרבם יירשו ארץ, (תהלים מד, ד). הנה הבדל יש בין שתי הלשונות שלמדרש שלפי לשון ראשון יעקב לא נלחם כלל אלא עמד בתפילה בלבד וללשון שני יעקב עצמו הלך לעזור את בניו. והנה אמר יעקב ליוסף אשר לקחתי ז''א שהעיר שכם שלו בדין ובידו לתתה למי שירצה ולפי לשון ראשון מובן הדבר שיעקב עצמו נלחם בשכם ובדין שתהא שלו אלא שלפי לשון ראשון יש לשאול וכי נלחם יעקב שתהא שכם שלו לתתה ליוסף הרי שמעון ולוי נלחמו ובדין הוא שיחלקוה ביניהם? אלא שממדרש זה אנו למדים שכח התפילה גדול מאד כאילו הוא בעצמו נלחם שלולא תפילת יעקב בניו לא היו מנצחים וזאת ידעו גם שמעון ולוי שלא מצינו שעירערו ע''כ. ומכאן יש ללמוד שאל לנו לזלזל בתפילה שכחה גדול מאד ואפילו חרב מונחת על צוארו שלאדם אל יתייאש מן הרחמים ויקבל על עצמו כל אדם לכוין בתפילתו ולא להתפלל במרוצה כי אם בנחת ושלא ידבר בשעת התפילה וקריאת התורה שעון גדול הוא עד מאד, ויהי רצון שיבנה בית מקדשנו ותפארתנו ונתפלל שם בהקריבנו הקרבנות.

פרשת ויגששנת התשע''ה

ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו:

וכי לא היה לו עבד או משרת שיאסור לו אלא להודיעך ששמח יוסף שמחה גדולה ולא נטל גדולה באותה שעה והשמחה חוטפת את הלב. ולמה שמח שהיו המצרים אומרין עבד ימלוך עלינו וכיון שבא אביו ואחיו שמח ואמר עכשיו הן יודעין הוגניס שלי שאני בן חורין ובן טובים, (מדרש הגדול).

רבי שמעון בן יוחאי אומר ארבעה אסרו בשמחה אברהם ויוסף פרעה ובלעם. תבוא חבישה תעמוד על חבישה. תבוא אסירה תעמוד על אסירה, זכות זו תגין מזו. (שם).

ר''ל שמצות ''וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו'' תגין על עם ישראל מפני קללת בלעם שגם עליו נאמר ''ויחבוש את חמורו'', ויוסף שאסר את רכבו יגן מפני פרעה שעליו נאמר ''ויאסור את רכבו ואת עמו לקח עמו''.

בואו נתאר לעצמנו שאם אבינו אברהם לא היה עומד בנסיון העקידה ח''ו א''כ לא היתה ידיעה שהוא אוהב להקב''ה אבל לא שהיה נענש ע''כ אלא ממשיך הוא וזרעו לחיות וכיון שהגיע בלעם לקלל את שונאיהן שלישראל היה ח''ו מצליח.וכיון שהקריב אברהם את בנו לשם יתברך הרי יצחק שלהקב''ה וכל בניו אחריו ובלעם רצה לקלל את בניו שלהקב''ה ולכן ערבבו השם יתברך ולא שמע לו אלא גרם לו שיברך את עם ישראל שנאמר ''ולא אבהה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך וכו' את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך'' כיון שבמצות העקידה אברהם הראה שהוא אוהב להקב''ה. ויוסף שעשה מצות כבוד אב במרכבתו שעשויה למלחמה זכות המצוה הזאת הגינה על עם ישראל מפני רכבו שלפרעה, כן תעמוד לנו זכות הצדיקים בכל דור מפני אויבינו העומדים עלינו לכלותינו והקב''ה ישלח לנו משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

 

פרשת מקץשנת התשע''ה

ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח:

רבי חזקיה אומר צפנת פענח צפונות מופיע בדעת ונוחות לו לומר. ורבנן אמרי נוטריקון צופה פודה נביא תומך פותר ערום נבון חוזה. דבר אחר צפנת פענח צפונות מופיע ומניח רוחן שלבריות בהן.

פרשת וישב שנת התשע'ה
''וימצאהו איש והנה תועה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש''.
''וימצאהו איש'', ''והנה תעה בשדה''.
להגיד חשיבותו שליוסף נכתב זה שלא רצה לחזור לאביו כשלא מצאם ואעפ''י שהיה יודע שמתקנאים בו הלך ובקשם (רשב''ם). ומדרשו שטעה בעניין השדה הנאמר בקין והבל כי יוסף היה לו לשום אל לבו מה שקרה להבל עם קין שמצד הקנאה הרג איש את אחיו היינו לפי שנאמר ''ויהי בהיותם בשדה'' על עסקי שדה כי אמר קין להבל שדה שאתה עליה שלי היא (שחילקו ביניהם את העולם הבל לקח את המטלטלין וקין את האדמה) א''כ היה סבה לדבר אבל אחי למה יהרגוני חנם זהו שנאמר ''הנה תעה בשדה'' כי שדה זה הנאמר בקין הטעהו ולא ידע שטבע הקנאה מחייבת שעל דבר מועט יקום איש על רעהו ורצחו נפש (כלי יקר).
פרשת נח שנת התשע'ה
מִכֹּ֣ל | הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה תִּֽקַּח-לְךָ֛ שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה אִ֣ישׁ וְאִשְׁתּ֑וֹ וּמִן-הַבְּהֵמָ֡ה אֲ֠שֶׁר לֹ֣א טְהֹרָ֥ה הִ֛וא שְׁנַ֖יִם אִ֥ישׁ וְאִשְׁתּֽוֹ:
 אמר רבי יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה (גמרא פסחים ג.).
ויש להקשות וכי בשאר מקמות שבתורה לא מצינו לשון ''טמא''? וזה  לכם הטמא, הטמא והטהור יחדיו, טמא טמא יקרא ועוד. ותירצו בגמרא שם (ג:) דכשמדבר בלשון קצרה אינו חייב ליזהר, כהנך פסוקי, אבל כשמדבר באריכות ישנה כדאיתא בסמוך בשם רב. והובא מעשה שם בתרי תלמידי דהלל חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה וחד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה אמר מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל ולא היה ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל והוא רבן יוחנן בן זכאי כדאיתא התם והנה לא אמר הלל שהתלמיד השני לא יהיה מורה הוראה בישראל וגם שיש בו שמץ פסול כדאיתא באותו כהן  לקמן בסמוך כיון שגם הוא עשה כהוגן שדבר בלשון קצרה כדאמר רב הונא אמר רב ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר לעולם יִשנה אדם לתלמידו דרך קצרה רק שרבי יוחנן השתדל לדבר בלשון נקיה וקצרה לזה אמר הלל ''מובטח'' ובשני לא היה מובטח אלא שהמעשה הבא לכאורה דברים נסתרים וזה לשון הגמרא שם הנהו תלתא כהני חד אמר הגיעני כפול וחד אמר הגיעני כזית וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול והא אין בודקין מן חמזבח ולמעלח לא תימא שמץ פסול אלא אימא שחץ פסול ואיבעית אימא שאני התם דאיהו דארע נפשיח ע''כ והנה גם פה דבר בלשון קצרה ולכאורה על הלל היה לבדוק על תלמידו שמא יש בו שמץ פסול ולהיפך ג''כ יש להקשות אמאי בדקו אחריו היה להם שלא לבדוק ולסמוך על מעשהו שלהלל וגם לפי מאי דאיתא התם דאותו מעשה דרבי ורבי יוחנן ולא הלל ורבן יוחנן יש להקשות למה לא בדק אחריו דאסור לִשנות לתמיד שאינו הגון אבל להיפך ודאי אין להקשות דמעשה דרבי אחר חרבן הבית ומעשה דכהני בזמן הבית הוה ויותר נראה להקשות על מעשה דהלל ודרבי דהא בגמרא הקשו על חכמים למה בדקו מן המזבח ולמעלה משמע דמעשה דהלל ודרבי שאינו מן המזבח ולמעלה כן היה צריך לבדקו וי''ל בדוחק כמו שכתב רש''י ד''ה שחץ הוא עצמו היה גס רוח ומבזה את הקדשים ואין ראוי לשמש כדקיימא לן במנחות (יח:) עבודה המסורה לבני אהרן כהן שאינו מודה בכולן אף במגונה שבהן אין לו חלק בכהונה עכ''ל וכיון שאותו כהן הוציא דבר מגונה מפיו החמירו בו יותר מתלמיד שבשורה ובדקו אחריו ומצאו שרגיל הוא לבזות את הקדשים וק''ל. ויש עוד לדקדק למה הובטחו הלל ורבי  ברבן יוחנן ורבי יוחנן ואותו תלמיד לא ידעו מה סופו וי''ל דאותו תלמיד שלא דבר בלשון נקיה לא לימד את תלמידיו אלא הפוך שאל את רבו ולא היה לו לפרש כ''כ בלשון מגונה דרבו ודאי יבינהו משא''כ משנתו דרבי מאיר דעוסקת ברב השונה לתלמידיו. ועל דרך הדרש נראה כי אותו תלמיד חשב לירש את רבו ועשה בעצמו גינוני רבנות בפניו כנדב ואביהוא בפני משה ואהרן וסופם שמתו אעפ''י שמצד עצמם כן היו ראוים לירשם מ''מ לא היה להם לצפות לזה. 
פרשת בראשית שנת התשע''ה

 

הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב .

 

אחת מהקללות שקילל הקב"ה את הנחש היה: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב האדם יכה אותך בראש, ואילו אתה תכיש אותו בעקבו . ונשאלת השאלה איזה קללה גדולה יש כאן, הרי סוף כל סוף גם הנחש מסוגל להכיש את האדם ולהמיתו , ומה זה משנה איפה בדיוק זה יקרה, בראשו או בעקבו ? אלא מסביר הגה"ק רבי איצל'ה בלזר מפטרבורג זי''ע הסבר עמוק ונפלא יש כאן והוא חיזוק גדול עבורנו במלחמת היצר ! דהנה ידוע מה שכתוב ובז הר הק' .א( לה) "נחש זה הוא יצר הרע, הוא מלאך המות". והנה, ליצר טוב ישנו מעלה יותר מהיצר הרע, כי היצר טוב, בכוחו להטות לב האדם ולהפכו מרשע לצדיק, ברגע אחד, ואז נעשה בעל תשובה. אבל מה שאין כן ליצר הרע חסר אותו כח להסית אדם ישר וצדיק, שיהפוך עורו פתאום לרשע גמור, וימיר את דתו. רק הוא מושכו ומקלקלו אט אט, מורידו ומשפילו מדרגה לדרגה עדי תהום. וזהו שאמר וקילל הקב"ה להנחש: ''הוא ישופך ראש " האדם מסוגל לעלות בבת אחת ולנשוף לנחש הוא יצר הרע בראשו, אולם "ואתה תשופנו עקב " ראשית דרכך לשוך אותו בעקבו בלבד, ורק משלב לשלב תצליח להתגבר עליו יותר ויותר.וכך אמרו חז''ל בגמרא נדה (יג:) שבתחילה אומר לו  עשה  כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והולך ועובד.והנה יש להעיר על מ''ש שהיצר הרע אינו יכול להסית את הצדיק ברגע אחד מהגמרא בקדושין (דף מט:) בדין האומר לאשה  התקדשי לי על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו על מנת שאני רשע אפילו צדיק גמור מקודשת שמא הרהר דבר עבודה זרה בדעתו ע''כ [ונפסק להלכה ברמב''ם בפרק שמיני מהלכות אישות הלכה ה' ובשולחן ערוך אבן העזר סימן לח סעיף לא] ומוכח דיכול להפכו מצדיק לרשע גמור וכמו שמצינו ביוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ויש לתרץ דמאי דאיתא בקדושין נקטו להלכה ולא שהדבר מצוי ולכן כתוב ''שמא'' (ומה שכתוב גבי רשע ''שמא'' י''ל דאגב רישא הוא) וכן מעשה דיוחנן כהן גדול אינו מצוי והראיה שלא מצינו כמותו ועוד שיש למעשה זה עוד כמה פירושים ומאי דאיתא בנדה הוא הדבר המצוי ובהחלט לקללה תחשב לנחש שצריך ''להזיע'' ולחפש תחבולות כדי להחטיא את הצדיק וק''ל.  

אֵלֶה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:  

רצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה באופן שהיו ראויים להכנס לארץ, (ספורנו). למדנו מכאן כמה בטחון גדול היה לבני ישראל בה' יתברך, ועל הבטחון והאמונה מסרו עם ישראל את נפשם למען ה' במשך כל הדורות ומי שאמונתו שטחית יפול מאמונתו כשיבא לו נסיון באמונה ועל כן צריך כל אחד ואחד מישראל להתחזק באמונה ובטחון על ידי שילמד בספרים העוסקים בענינים אלו כדוגמת ארחות צדיקים בשער הבטחון וחובת הלבבות.  

וַיִסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הפֶּסַח יָצְאו ּבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם: 

בחמשה עשר בניסן נדבר עם אברהם אבינו בין הבתרים ובחמשה עשר בניסן באו המלאכים לבשרו ביצחק ובחמשה עשר בניסן נולד יצחק ובחמשה עשר בניסן יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר בו שחטו ישראל את פסחיהם ויום חמישי היה. ממחרת הפסח יצאו בנ''י זה ערב שבת לימד שניסן שיצאו בו ישראל ממצרים אירע להיות בערב שבת. ביד רמה בראש גלוי ובקומה זקופה לא בורחין ולא מעורבבין. לעיני כל מצרים מלמד שהיו המצרים מסתכלין בהן והן חורקין שניהן. נאמר כאן ממחרת הפסח יצאו בנ''י ונאמר להלן הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה הא כיצד מלמד שניתן להם רשות לצאת מבלילה שנאמר ויקם פרעה לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי ולא יצאו אלא ביום וכן הוא אומר ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בנ''י. (מתוך מדרש הגדול)   

 

                                 מוריד הטל,  ברנו וכו' בטללי רצון.